יומן מלחמה
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
בתחילת אוקטובר, בסביבות יום כיפור, ישבתי וחשבתי על אהוד שנהרג באמצע שיחה שהיתה לנו לפני עשרים ושבע שנים. באותם ימים נהגתי לבקר באתר 'בננות'. נהניתי במיוחד לקרוא את מה שכתב מי שהסתתר מאחורי השם 'אחמד הערבי האמיתי'. הוא כתב שם בשנינות וב'מבטא' ערבי מקורי. יום אחד, בחמישה באוקטובר, הוא החל לפרסם את זכרונותיו ממלחמת יום-כיפור. בכל יום הוא כתב את יומן המלחמה, בדיוק כפי שהתרחש עשרים ושבע שנים לפני-כן. זה היה מרתק ומצמרר, ולא מזמן יצא היומן הזה לאור, כפי שנכתב, בהוצאת 'בבל'. אחמד הערבי האמיתי הוא הצייר יורם קופרמינץ, פגוע הלם-קרב ממלחמת יום-כיפור. אני ממליץ לקרוא אותו. ניתן להזמין אותו ישירות באתר של ההוצאה: http://www.babel.co.il/Default.asp וזה אחד הדפים מן היומן: יומן מלחמה השביעי לחודש. אחמד הערבי האמיתי: התעוררתי זוועה לנצח זה נראה כאילו מתתי אבל לא הנה הדם אז כאן צריך להיות הדופק יש דופק אבל זה לא יד שלי אני בטוח איפה היד שלי? יש כאן וכאן לא משנה איפה הדופק עכשיו מי בכלל לימד אותי איפה זה דופק? אז שמתי לב שהעיניים בכלל עצומות איזה אור נכנס פתאום כשפתחתי אותם איש פיוטי היה אומר ראיתי את רמבראנט מצייר אור ואז מזרזרים את כולם מי שלא כואב לו שיקום ותזהרו מהסודנים אמרו הסודנים הם גבוהים וחזקים ואלימים ומסוכנים והם בכל השטח של החול מלפנים מאחור מלמטה ומלמעלה אז ראיתי את הסודני הראשון בחיים מת הידיים אוחזות בראש מנסות לעצור את הדם רגליים לא היו היו פעם אבל שראיתי לא היו
סתם שמו אותנו על משאית שלושים מפוחדים נוסעים בחשיכה לכיון געש אמרו שאנחנו נוסעים לגדוד אף אחד לא שאל מה זה גדוד? הגענו בשש בבוקר בלחש עברה השמועה שבגעש בונים את גשר הגלילים גלילים נשמע סודי לאללה לי לא היה איכפת בכלל רק שמחתי שאף אחד לא מציק לי ושואל אותי חייל איך הנשק שלך? שעה שתיים עשרה נשמעה הפצצה מכיוון הים אף אחד לא הבין מה זה עד היום אין תשובה לבומבה הזאת היום עבר בשיעמום של פחד אמרו תחכו למחר מחר יורדים למטה לסיני לישון ישנתי בשק שינה על החול (מתוך 'יומן מלחמה', מאת יורם קופרמינץ בהוצאת 'בבל').
בתזמון מופלא עברתי לא מזמן ליד תיבת הדואר שלי, ומצאתי בתוכה את ספרו של יורם קופרמינץ, 'אוקטובר, יומן מלחמה', שהזמנתי באינטרנט מהוצאת 'בבל'. את היומן המקורי קראתי בזמן כתיבתו, בפורום 'בננות', שיורם משתתף בו עד היום בשם 'אחמד הערבי האמיתי'. אחרי כל הדברים שנכתבו כאן היום, קשה לי לקרוא אותו שוב, אבל פתחתי באחד העמודים האחרונים, וקראתי מעט: "הסתובבתי לראות מה קרה לאיש עם השיער הוא רכן לעברי ואמר, יהיה בסדר. קמתי והרמתי אותו, להוציא את שנינו משם, ללכת לאיזה מקום אף אחד לא הגיע לטפל בנו, אולי בגלל שהפצצות המשיכו שמתי את הידיים שלו על הכתפיים שלי והתחלתי לנסות ללכת הרגשתי שהוא קל, הורדתי יד אחת שלי לתפוס אותו גם ברגליים לא היו שם רגליים, הוא היה חצי אדם, מהבטן למטה לא היה כלום" יותר לא יכולתי לקרוא.
היי דרור רכשתי את הספר ספר מדהים במנו השתתף יורם בכתיבת מאמר בעיתון בכותרת אני וגם שם הביע עצמו בצורה מצמררת צביקה
יום השני למלחמה רפידים לילה התקפת מטוסי אויב מצרי על הגדוד כולם בהלם אנו רק חצי שנה בצבא מה עושים אף א חד לא יודע הודעה בקשר כולם להתחפר כמה שיותר עמוק כולם הופכים למין בת יענה לפנות בוקר מספר הרוגים ופצועים מהפלוגה של דורון טבילת אש ראשונה המשך המלחמה יבוא בהמשך והמלחמה השניה 82
ומשם לציר עזבון יורה ארטילריה כבדה נחתה עלינו אבי מ"מ תולרים עולה לגבעה ומוריד מספר טנקים מצרים ואז חוטף פגז ישיר שני חיליו נהרגים והוא נפצע קשה . בינתיים מ"ח 3 עולה על מארב קומנדו חימוביץ נהרג. באחד הלילות חוצים על גשר לכוון כספירית כיתור הארמיה ה3 פרנקו המ"כ נופל למחרת מיקל בן אותו קיבוץ. ירי צלפים מהארמיה יואב חוטף כדור בכתף כל המאמצים להחיותו נכשלים כעבור 15 דקות חייל מהמסייעת כדור באותו מקום אבל זה שורד ומפונה במסוק שהמתין לפנות את יואב לשוא הפסקת אש לאחר ערב קשה באחד הימים חייל מצרי בורח מנקודת פריקת האספקה לארמיה מרדף אחריו המצרי מסתובב על מנת לירות בדורון ויוסי והשננים מסערים ומחסלים אותו . דורון המגד מבקש מאיתנו לקבור אותו וכך עשינו רק שלא היה איך לסמן את מקום קבורתו אינני יודע איך נפצעתי רק זוכר ששכבי בבית חולים שדה ברפידים לא יודע כמה זמן רק לקראת שיחרורי הרופא אומרת טוב שאתה הולך לא הבנתי ואז היא מספרת שהיתה צריכה לקשור אותי כל לילה כי לא היתי ישן ורק מסתובב בחוץ והיא פחדה שלא אפול לאיזה בור אז הבנתי למה הקשירות יותר אינני זוכר רק שהגענו בערב ליל הסדר למובלעת הסורית ושם נפל גרשון בן עירי עד כאן מלחמת יום כיפור.
יהודה כתב/ה: > > ומשם לציר עזבון יורה > ארטילריה כבדה נחתה עלינו אבי מ"מ תולרים עולה לגבעה ומוריד מספר > טנקים מצרים ואז חוטף פגז ישיר שני חיליו נהרגים והוא נפצע קשה . > בינתיים מ"ח 3 עולה על מארב קומנדו חימוביץ נהרג. > באחד הלילות חוצים על גשר לכוון כספירית כיתור הארמיה ה3 > פרנקו המ"כ נופל למחרת מיקל בן אותו קיבוץ. > ירי צלפים מהארמיה יואב חוטף כדור בכתף כל המאמצים להחיותו נכשלים > > כעבור 15 דקות חייל מהמסייעת כדור באותו מקום אבל זה שורד ומפונה > במסוק שהמתין לפנות את יואב לשוא > הפסקת אש לאחר ערב קשה > באחד הימים חייל מצרי בורח מנקודת פריקת האספקה לארמיה מרדף אחריו > המצרי מסתובב על מנת לירות בדורון ויוסי והשננים מסתערים ומחסלים > אותו . > דורון המגד מבקש מאיתנו לקבור אותו וכך עשינו רק שלא היה איך לסמן > את מקום קבורתו > אינני יודע איך נפצעתי רק זוכר ששכבי בבית חולים שדה ברפידים לא > יודע כמה זמן > רק לקראת שיחרורי הרופא אומרת טוב שאתה הולך לא הבנתי ואז היא > מספרת שהיתה צריכה לקשור אותי כל לילה כי לא היתי ישן ורק מסתובב > בחוץ והיא פחדה שלא אפול לאיזה בור אז הבנתי למה הקשירות יותר > אינני זוכר רק שהגענו בערב ליל הסדר למובלעת הסורית ושם נפל > גרשון בן עירי עד כאן מלחמת יום כיפור. נזכרתי בזמן חציית התעלה גופות חללים מצרים ערקים מפוזרים על כל השטח נפוחים ומסריחים עד כדי שכל נגיעה בהם היתה מפרקת את גופם ונוזל סמיך היה נוזל מהם מסריח.
היי יהודה מאד מעניין ומסקרן לקרא עוד איך ומתי עברת מסיני לרמת הגולן? איפה נפצעת, היכן נקשרת ועל ידי מי? (האם אתה גם פצוע פיזית?) מי היא המספרת על הקשירה שלך והיכן? שלך צביקה
היי יהודה מאד מעניין ומסקרן לקרא עוד איך ומתי עברת מסיני לרמת הגולן? איפה נפצעת, היכן נקשרת ועל ידי מי? (האם אתה גם פצוע פיזית?) מי היא המספרת על הקשירה שלך והיכן? שלך צביקה
היום נפגשתי אם אודי הפגישה היתה קשה מאוד מלווה בדמעות איך יתכך שסרבתי פקודה כזאת אני חושב שלא אני שסרבתי קשה להאמין כאמור הגענו בליל הסדר למובלעת הסורית את זה אני בטוח זוכר כי לא אכלנו בגלל הכשרות של מנות הקרב לי לא היה אכפת בכלל מהכשרות ואני שכמעט לכולם לא היה חשוב פשוט הינו רעבים וקפואים אם המעילים האפורים של איזה צבא שהוא דרור בטח זוכר אותם לכולם היו אותם מעילים . אני יושב בבונקר הקפוא הזה וכולם מתארגנים לכוננות ספיגה אם חגור מלא כולל שח"פץ רק אדון יהודה לא מגיע אחד המפקדים שואל לפשר הדבר ואז ללא מחשבה אני אומר בקול רם אני מסרב ללבוש קסדה ושח"פץ כמובן אף אחד לא האמין למשמע אוזניו ומספר פעמים חוזרים ומבקשים ואני על שלי שתבינו ביחידה שלי עדיף לירות כדור בראש מאשר לסרב פקודה או לשבור שמירה . ואז אחרי כל נסיונות השכנוע אני נשכב על שק השינה וחושב לירות בעצמי כנראה שחשבתי בכול רם ואז מגיע הרס"פ ולוקח ממני את הרובה הרגשתי כמו דריפוס רציתי רק למות ואז הושמתי תחת שמירה של חברי שלא משו ממני אפילו המ"מ ניסה לדובב אותי לצערי לא עלה בידו וחבל. זה מה שאני זוכר מהמלחמה ההיא פרט כמובן את יום השחרור מצהל זה היה במוצב 110 ככה שחסרות לי כ שנתיים ואני לא מצליח לזכור איפה השארתי אותם אולי מישהוא יודע משהו על התקופה ההיא אשמח לשמוע דרור לא אהבתי את הדובדבנים הם היו קצת חמוצים ואיני אוהב חמוץ אפשר להתקשר ל 053.855750 אני תמיד זמין שלכם יהודה
מנהל פורום טראומה והלם-קרב
