הכתבה חלק 1 (ה)

הכתבה מידי ארוכה, ולכן אשלח כמה הודעות בעניינה (אל מנת להקל על אלה מאיתנו שאינם יכולים לקרוא הודעות ארוכות בשל הפגיעה(. הכתבה: "מכריחים אותי לחזור שוב ושוב לטראומה" מאת משה רונן ש', הלום קרב ממלחמת לבנון, יפתח היום בשביתת רעב מול משרד הביטחון: לדבריו, לאחץ לעבור עשרות ועדות רפואיות וקיצבתו נגזלה ממנו, לאחר שסירב לעבור "השפלות נוספות" "במקום לשקם אותי, הם מחמירים את מצבי", הוא טוען בעתירה שהגיש לבג"ץ בימים אלה. משרד הביטחון: "עמדת המדינה תינתן בבית המשפט". הסיוט של ש' חוזר על עצמו שוב ושוב: הוא נמצא בתוך נגמ"ש סגור, בימים הראשונים של מלחמת לבנון. בחוץ שורקים הכדורים וקטיושות מתפוצצות "כמו גשם". שני נגמש"ים סופגים פגיעות ישירות. הרעש המחריד חודר לכל תא בגופו של ש'. שריקה ובום. ש' עצמו היה מוגן יחסית. הוא נמצא בחלקו התחתון של הנגמ"ש.. החבר ספוג ברסיסים, ודמו מטפטף על ש'. ש' מושך בכוח ברגלו של החבר הפגוע, על מנת לחלץ אותו. הרגל נשארת בידו של ש', ומעורקיו של הפצוע פורץ זרם דם אדיר, השוטף את ש'. הדם ממלא את פיו של ש'. מעוצמת הבילבול הוא נושם את הדם לתוך ריאותו, וכמעט נחנק. החבר המדמם נופל על ש', וכל גופו מפרפר. ש' צורח - ומתעורר. עד הלילה הבא, כשהסיוט יחזור. +++ תיאור הסיוט הנורא הזה מופיע בעתירה שהגיש ש', הלום-קרב ממלחמת לבנון, לבג"ץ, ש' עותר נגד שר הביטחון ואגף השיקום במשרד הביטחון. תחת הכותרת "סיוט של ועדות" הוא מספר, כי הביורוקרטיה של משרד הביטחון מחייבת אותו לעבור שוב ושוב בדיקות פסיכיאטריות. לדבריו, במשך שלוש השנים האחרונות הוא עבר כמעט עשרים איבחונים של רופאים פסיכיאטרים, וועדות רפאויות ופסיכולוגים קלינים. כאשר סירב ללכת לוועדה נוספת ולעבור עוד בדיקה נפשית - בטענה שכל בדיקה כזאת מעצימה ומחיה את הטראומות שעבר במלחמה - "העניש" אותו משרד הביטחון על-ידי שלילת הקיצבה, בסך 3,000 שקל לחודש, שקיבל כנכה-צה"ל למימון הטיפולים הרפואיים. ש' חי היום בדירה קטנה, עלובה ומוזנחת ברחוב הרצל פינת פלורנטין בדרום תל-אביב. אובדן הקיצבה ממשרד הביטחון פגע בו מיידית. את שכר-הדירה לא הצליח לשלם. גם חשבון הטלפון לא שולם, והקו נותק. לדבר ש', אין לו כסף למזון ולסיגריות. הבוקר הוא מתכוון לפתוח בשביתת שבת מול משרדי אגף השיקום של משרד הביטחון בקריה בתל-אביב. הוא יחבוש כובע גרב שיסתיר את פניו, בשל הבושה להחשף. לדבריו, הוא לא יהיה היחיד השובת שם. בביקוריו התכופים במשרד הביטחון התוודע לתופעה של נכים, היושבים דוממים עם שלטים המפרטים את בעיותיהם מול שער אגף השיקום. ש', בן 38, היה בן 19 כשפרצה מלחמת לבנון. הוא היה חבר בגרעין נח"ל ועבר ילדות מאושרת. עם פרוץ מבצע שלום הגליל לא היה חייב לצאת עם יחידתו ללבנון, משום שזמן קצר לפני כן עבר ניתוח באפו. אבל ש' דרש לצאת עם חבריו למלחמה, והוצב כנהג נגמ"ש. במלחמה עבר את האירוע המחריד, החוזר אליו שוב ושוב בסיוטים. הוא המשיך לתפקד עוד כחצי שנה - ואז התמוטט. מחייל מצטיין הוא הפך לשבר כלי, שאינו מתפקד ומרבה להיעדר מן השירות. בחצי השנה האחרונה לשירותו היה ארבע פעמים בכלא צבאי. לדבר ש', הקב"ן, הפסיכולוג הצבאי שטיפל בו אז, ידע שהוא סובל מהלם-קרב, אבל לא סיפר לו על כך. הוא הציע לו להמשיך לקבל טיפול נפשי במסגרת קופת-חולים. אבל ש' יודע על האבחנה המוקדמת הזאת, שלא נמסרה לו, ממכתב פנימי ששלח הקב"ן לפסיכולוגית בצאית אחרת, שבה הוא מציין כי "יש לי עניין מחקרי במקרה". המכתב הפנימי נשמר בתיקור הרפאוי הצבאי. במשך שנים ניסה ש' לתפקד. בשנות השמוניםה וא אפילו הצליח לעבוד ככתב-מגזין בעיתון ארצי ובכמה מקומונים. אחר כך נסע לארצות-הברית. כל השנים ידע כי יש לו בעיות נפשיות - אבל לא היה מודע לאבחנה: "תסמונת פוסט טראומטית", או בעברית פשוטה " הלם קרב". "במשך יותר מעשר שנים לא הצלחתי להריח ריחות", הוא מספר, " הייתי תתרן מוחלט. חשבתי שזה בגלל הניתוח שעברתי באף. רק בשנתיים האחרונות, בעקבות הטיפול הנפשי שקיבלתי, חזר אלי חוש הריח. פתאום אני מצליח להריח. פתאום אני מבין שהכל היה תגובה נפשית בעקבות הריח האיום של אותו מקרה. כשכל החלק הפנימי של החבר שלך נשפך עליך, הריח הוא מחריד ואתה אינך שוכח את זה לעולם."

מה שלומך עדי , מה עובר עלייך בימים הקשים הללו ? הסיפור הזה מוכר לי היטב . זה פשוט בושה שלכל הלומי-קרב נותנים להם לשחזר שוב ושוב את הטראומה וזה רק במטרה אחת שלא יבואו יותר לבקשה כלום . אין פה מוסריות ואין פה צדק . כבר מצב טוב שמביאים את המקרה שלו לעיתון כי בדרך -כלל משתיקים את זה . אני חושב שטוב שהוא פנה לבג"ץ . ייתכן שזה ישנה קצת את היחס המתנשא של משרד הביטחון . בידידות אלן

חכה, יש עוד שני חלקים שאני יותר מאוחר אדפיס. עדי

תודה על המאמץ וההשקעה צביקה