סיוט

צורח ובועט בעלטה מתעורר אל תוך הלא נודע וחשוך החדר ובחוץ אפילה איזה יום היום מה השעה ולא זכרתי מי אני רק זוכר שהיה לי קשה כשזה ככה מעלי עומד ידיים תפוסות חזק להב על עורק דק כאבים איומים גועשים בתוכי ריח חריף של שיכר באוויר בתערבבו להן שנאה ודמעות ורואה פתאום פנים מטושטשות וצורח ובועט בתוך העלטה התעוררתי פתאום אל הלא נודע כעת אני נזכר והלכתי הרי לישון מאושר והבטחתם שלו יאונה לי כל רע צלצול טלפון העיר אותי מסיוט נורא לוחש בקול חנוק מי אתה "אני האופל הלא נודע" קמתי, שטפתי פנים ובאתי אליכם שתגרשו לי סיוטים

אריק

ביתי הצעירה נקראת תגל למה בחרת לעמצמך דווקא כינוי זה? צביקה

פעם, זה היה זכרון כואב, זה היה זכרון אוהב, ועכשיו: לא כלום. אולי זכרון יבש, בכל אופן, אותי הוא כבר לא כובש, וכל מה שנשאר, זכרון אחד, כילד בודד, עם מעט חברים, היה גם איתי, ועזב.

הלב. לפעמים הוא כואב, לפעמים הוא אוהב, לפעמים הוא צורב, הלב. לפעמים הוא דופק, בחוזקה וברעד יפוחד, רואה-שומע-מבין ועצוב, הלב. לבסוף מתעייף, נשכב ורופף, ורוצה הוא למעלה, לשעריי השמיים, להיות רק שלו, כן זהו הלב, הלב.

אריק, לכולם יש סיוטים מעין אלה. עדי

יפה!!! מתים על זה החברים כאן אוהבים תבאסה תיכף תראה איך ילקקו לך