פצצה מתקתקת

המצב הנפשי שלי היום קשה ,קשה לי לכתוב אבל אנסה : בן 45 נשוי ואב לשנים. מגיל 16 מרגע שעליתי ארצה חי חיי השרדות. תחילה מתוך צורך ממשי בהמשך מתוך הרגל. בגיל 24 קירבתי אקדח לרכה ולחצתי על ההדק אך לא עד הסוף. הבנתי שאני רוצה להמשיך לחיות. במשך החיים נחשפתי שארועים טראומטיים אבל הדחקתי (לא אתאר כדי לא לעורר אסוציאציות גם לא לעצמי). למרות הקשיים ניהלתי חיים נומרליים למראית עין. כולם חשבו שאני אדם נחמד אינטליגנטי גם אשתי וילדי ורק אני הרגשתי חרא העוטף את עצמו בכליפה של נחמדות. ההצגה התנהלה כשורה (כולל התמכרות לתרופות הרגעה ) עד לתאונה לפני חמש שנים. דווקא התאונה לא היתה כל כך קשה למרות מגבלות הפיזית מסוימות. אבל נשארתי פוסטראומטי. ואין צורך להרחיב. למען הילדים הבית היתי מוכן לעבור כל השפלה רק לשמור על מקום העבודה. הצלחתי בגדול למרות ההשפלות והקשיים הפיזיים לא התפטרתי על אף העקיצות והמכשולים. אבל הלחצים המצטברים פגעו בבריאות הנפשית והפיזית באופן קשה ואולי גם בגלל תרופות ההרגעה שאני לוקח ומכור להם. סליחה שהרחבתי. אני מרגיש שכבר לא יכול לסבול את העבודה. לפעמים 12 שעות ביום תחת שליטה של כל מיני אפסים (דווקא ישנם חברים לעבודה כשרוניים, שאני מאוד מכבד אך אותם לא קידמו וגם אותי לא). אנשים עוזבים את העבודה מושפלים אני לא. שיא ההשפלה היום בתכנון העבודה לשנה הבאה ,במקום עבודה מקצועית עבודה אדמיניסטרטיבית ברמה נמוכה תחת בוס שהיא בחורה צעירה, אובססיבית שעומדת לי על הראש על שטויות. הכעס מעביר אותי על דעתי ומחליא אותי ואין לי דרך לפרוק אותו. אני מרגיש שאני על גבול איבוד שליטה. גם לא יכול לפרוק את הכעס על הבוסית,סך הכל בחורה טובה שיורדת עלי מתוך חרדה לשמור על מקומה ו בגלל דפוסים התנהגות האובססיביים שלה. זהו שיא ההשפלה מבחינתי, לא האמנתי שבגילי הושפל בצורה כזו. לא יכול לזרוק את העבודה בגלל המשפחה,לא יכול לפרוק את הכעס באופן גלוי וגולמי וגם אסרטיביות לא במקומה. כשהייתי חייל,עולה חדש, היתה חבורה שהציקה לי. דחסתי,דחסתי עד שיום אחד ראיתי שחור בעיניים ופגעתי פיזית באופן ברוטאלי במנהיג החבורה שרץ להתחבא מאחורי הקצינים. לא היתה אלימות אינסטרומנטאלית אלא איבוד שליטה . למה אני מספר לכם את זה. כי ככה אני מרגיש עכשיו הכעס עולה וגובר . בגלל המחלה אני מוצף בכאבי שרירים שרק מגבירים את העצבים שלי. האמת אני גם משתדל לשמור תמיד על תדמית המאוזן ,ומאופק ולעשות את הדברים הנכונים אבל אני כבר לא יכול יותר. זהו אני פצצה מתקתקת כלוא במגבלות הפיזית והנפשיות שלי. מי יודע מתי אתפוצץ וכיצד. סליחה שארכתי ,הכתיבה הרגיעה אותי. תודה באם מישהו קורא את הכתוב. הקטור

ערב טוב הקטור , אני חש שכל -כך דחסת סבל וכאבים שבאמת אתה יכול להתפוצץ בכל רגע . אתה צודק לכתוב על מה שמפריע לנו מקל עלינו . אני שמח הגעת אלינו . אני מניסיון שלי כשדוחסים יותר מדי בסוף מתמוטטים כי הנפש לא יכולה לשאת כל- כך הרבה . אני חושב שלספר על הסבל הם באמת דרך לעזור לעצמנו. אני הייתי גם עולה חדש והכרתי את בעיות הקליטה הקשות ביותר שלהם חוויתי בארץ ולעולם לא סיפרתי עליהם . אתה פה כתבת לפני כמה ימים ולא בדיוק נהגתי איתך כשורה , אני רוצה להתנצל . אינני מכיר אותך מספיק וייתכן שהעצבים שלי היו מתוחים מדי . אשמח שתספר מה עובר או עבר עלייך . אני הגעתי מצרפת . בידידות אלן

הקטור כתב/ה: > > המצב הנפשי שלי היום קשה ,קשה לי לכתוב אבל אנסה : בן 45 > נשוי ואב לשנים. מגיל 16 מרגע שעליתי ארצה חי חיי השרדות. תחילה > מתוך צורך ממשי בהמשך מתוך הרגל. בגיל 24 קירבתי אקדח לרכה ולחצתי > על ההדק אך לא עד הסוף. הבנתי שאני רוצה להמשיך לחיות. במשך החיים > נחשפתי שארועים טראומטיים אבל הדחקתי (לא אתאר כדי לא לעורר ככה זה שהדג מסריח מהראש כולם חוטפים כאבי בטן כל אחד והאינטרס שלו וכשמחבלים באינטרס הכי פשוט זה למחוק מעניין מה היה עושה אם היה בא אילו פציינט ?? מעניין אייך התחברו פה כולם כמו מחט לתחת וכפוסט טראומטי אני מודה מזמן לא ראיתי חבורה כזו של הפוכים בראש!!! השב להודעה > אסוציאציות גם לא לעצמי). > > למרות הקשיים ניהלתי חיים נומרליים למראית עין. כולם חשבו שאני > אדם נחמד אינטליגנטי גם אשתי וילדי ורק אני הרגשתי חרא העוטף את > עצמו בכליפה של נחמדות. ההצגה התנהלה כשורה (כולל התמכרות לתרופות > הרגעה ) עד לתאונה לפני חמש שנים. דווקא התאונה לא היתה כל כך קשה > למרות מגבלות הפיזית מסוימות. אבל נשארתי פוסטראומטי. ואין צורך > להרחיב. למען הילדים הבית היתי מוכן לעבור כל השפלה רק לשמור על > מקום העבודה. > > הצלחתי בגדול למרות ההשפלות והקשיים הפיזיים לא התפטרתי על אף > העקיצות והמכשולים. אבל הלחצים המצטברים פגעו בבריאות הנפשית > והפיזית באופן קשה ואולי גם בגלל תרופות ההרגעה שאני לוקח ומכור > להם. > > סליחה שהרחבתי. אני מרגיש שכבר לא יכול לסבול את העבודה. לפעמים > 12 שעות ביום תחת שליטה של כל מיני אפסים (דווקא ישנם חברים > לעבודה כשרוניים, שאני מאוד מכבד > אך אותם לא קידמו וגם אותי לא). אנשים עוזבים את העבודה מושפלים > אני לא. > > שיא ההשפלה היום בתכנון העבודה לשנה הבאה ,במקום עבודה מקצועית > עבודה אדמיניסטרטיבית ברמה נמוכה תחת בוס שהיא בחורה צעירה, > אובססיבית שעומדת לי על הראש על שטויות. הכעס מעביר אותי על דעתי > ומחליא אותי ואין לי דרך לפרוק אותו. אני מרגיש שאני על גבול > איבוד שליטה. גם לא יכול לפרוק את הכעס על הבוסית,סך הכל בחורה > טובה שיורדת עלי מתוך חרדה לשמור על מקומה ו בגלל דפוסים התנהגות > האובססיביים שלה. > > זהו שיא ההשפלה מבחינתי, לא האמנתי שבגילי הושפל בצורה כזו. לא > יכול לזרוק את העבודה בגלל המשפחה,לא יכול לפרוק את הכעס באופן > גלוי וגולמי וגם אסרטיביות לא במקומה. > > כשהייתי חייל,עולה חדש, היתה חבורה שהציקה לי. דחסתי,דחסתי עד > שיום אחד ראיתי שחור בעיניים ופגעתי פיזית באופן ברוטאלי במנהיג > החבורה שרץ להתחבא מאחורי הקצינים. לא היתה אלימות > אינסטרומנטאלית אלא איבוד שליטה . למה אני מספר לכם את זה. כי ככה > אני מרגיש עכשיו > > הכעס עולה וגובר . בגלל המחלה אני מוצף בכאבי שרירים שרק מגבירים > את העצבים שלי. > האמת אני גם משתדל לשמור תמיד על תדמית המאוזן ,ומאופק ולעשות את > הדברים הנכונים אבל אני כבר לא יכול יותר. זהו אני פצצה מתקתקת > כלוא במגבלות הפיזית והנפשיות > שלי. מי יודע מתי אתפוצץ וכיצד. > > סליחה שארכתי ,הכתיבה הרגיעה אותי. תודה באם מישהו קורא את הכתוב. > הקטור > > > > >

להקטור "סליחה שארכתי ,הכתיבה הרגיעה אותי. תודה באם מישהו קורא את הכתוב" אין לך מה להצטדק להפך בא ושתף אותנו והשתתף אתנו צביקה נ.ב מנסיון שלי אני יכול לספר לך על טיפול אצל פסיכולוג שעזר לי מאוד מאוד להשתחרר מתחושות כמו שתארת , ואני מאמין שיש שיטות נוספות לטיפול - אל תשאיר בלב כלום