הכתבה במעריב די ארוכה

http://images.maariv.co.il/cache/ART192215.html

קראתי את הכתבה . זו כתבה קשה ודי עצובה . היא תארה את הקשיים שבהם עומדות נשים של הלומי-הקרב . אך חסר בה אולי מימד החיובי . על -אף שאנחו לא מתפקדים , אנחנו נשארנו ונשאר בני-אדם נפלאים שלפעמים גם יודעים לאהוב ולכאוב . אין ספק שהמשפחות שלנו עוברים קשים שאף אחד אינו רואה , אך התחושה מן הכתבה הזאת לא נוחה . יש תחושה שמי שנשאר עם הלום-קרב עושה לו טובה . אם זה לא מאהבה אך לא ניתן להשקיע כל -כך הרבה ורק האהבה אמיתית יכולה לרפא אותנו . ייתכן שעמדו הנשים לא הוצגו נכון מפי העיתונאי , אך זו דעתי ויצאתי עם הרגשה מאוד לא טובה מן הכתבה שאנחנו עול לנשותינו , למשפחתינו. המחלה שלנו לא שונה מכל מחלה אחרת כשאדם לא מסוגל לתפקד חוץ מן מימד נפשי הדורש כוח נפשי רב מכל המשפחה . בידידות אלן

אלן יקר, חלקן של הנשים נשארות באמת מתוך חמלה ,אולי חסד נעורים.אני כאשה שנשארה מתוך בחירה עם הרבה אהבה למרות שיש גם כעסים ,מאמינה שאם לא היו באותן נשים מעט אהבה לא היו נשארות מפני שלא הייתה בכתבה סלידה אלא הרבה כעס על המצב. בידידות