מי שלא קרא על העוול שנעשה להלומי -קרב (ה)

אני מביא פה קישור על הכתבה שבו מתוארת פעילות העמותה למשפחות הלומי-קרב ולעוול שנעשה בוועדות רפואיות של משרד הביטחון , מתוך עיתון הארץ . שווה קריאה גם אם הכל כבר ידוע . http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=75884&contrassID=2&subContrassID=2&sbSubContrassID=0&listSrc=Y בידידות אלן

אני שמתי לב שהקישור לא פועל לכן אני מביא את הכתבה במלוא על נושא העוול שנעשה להלומי-קרב בוועדות רפואיות . אילו היה חוזר מהמלחמה קטוע רגל, היה גיבור מאת רותי סיני לפני שנתיים נחקק חוק המבחין בין פגועי הלם קרב לחולי נפש. אבל הוועדות הרפואיות, שקובעות את אחוזי הנכות לסובלים מהפרעה פוסט-טראומטית, מוסיפות להישען על תקנות מיושנות של אבחון הכוללות תסמינים לא רלוונטיים, וגורמות בכך סבל רב לפונים אליהן. עמותת "משפחות נפגעי הלם קרב" מנסה לשנות את זה תצלום: ניר כפרי הלומי קרב מהעמותה. "הם היו בקרב. בזכותם אנחנו כאן. לא מגיע להם להתבייש. שהמדינה תתבייש" י' אף פעם אינו יודע מתי יתעורר משנתו, וכיצד. תלוי אם ישן לילה רצוף או שנתו היתה מקוטעת, אם סבל מסיוטים או מכאבי ראש. את רוב שעות היום הוא מעביר מול המחשב, כותב שירים. כששלושת ילדיו חוזרים מבית הספר הבית מתמלא רעש. כל טריקת דלת, כל משחק פינג-פונג, מזכירים לו את המלחמה. הוא מתכנס, מסתגר, משתדל להתעלם. נלחם שלא להתפרץ עליהם בזעם. "כשהבת שלי רואה אותי במצב כזה, היא מטפסת לי על הברכיים, מחבקת אותי ואומרת 'אבא, אני אוהבת אותך', והיא מרפאה אותי לשנייה, נותנת לי מוטיווציה להמשיך להילחם. ושוב מגיע הלילה, ושוב יום, ואני כל הזמן במלחמה פנימית - לעבור את היום בצורה חלקה, בלי גלים, בלי שירגישו בי בכלל". י' סובל מהלם קרב, או במונחים רפואיים - מהפרעה פוסט-טראומטית. הוא ומשפחתו חברים בעמותה הנאבקת למען הכרת החברה והממסד הביטחוני והרפואי בנכות הייחודית של פגועי הלם קרב. "זו נכות הרבה יותר קשה מכל נכות אחרת", אומרת פירחה גולדשטיין, יו"ר "משפחות נפגעי הלם קרב", שבעלה פיליפ סובל מהלם קרב. "אצל אדם שהוא קטוע גפיים אפשר לראות את הנכות, לטפל בה. אבל אצל קטועי נפש לא רואים, לא מאבחנים נכון ולא מטפלים מספיק". שלושה מארבעה פגועי הלם הקרב שהתכנסו בתל אביב בשבוע שעבר עם נשותיהם כדי לספר על מצוקתם סירבו להזדהות או להצטלם. "הם מתביישים", מסבירה אחת הנשים. "מה יש להם להתבייש?" שואלת גולדשטיין. "הם היו בקרב. בזכותם אנחנו כאן. הם לא ברחו, הם לא זנחו פצועים, הם אספו חלקי גופות של חברים, מזה הטראומה שלהם. מגיע להם צל"ש. לא מגיע להם להתבייש. שהמדינה תתבייש. במשרד הביטחון נותנים לנו להרגיש כמו אותן קורבנות אונס שמאשימים אותן באונס כי הן לבשו חצאית קצרה. כאילו שהם אשמים במה שקרה להם, כי הם לא היו מספיק חזקים". כיום כבר ידוע שאלפי נפגעים נשלחו הביתה משדה הקרב בלי שאובחנה פגיעתם הנפשית. האבחון, אם בכלל, נעשה רק כעבור זמן, לפעמים שנים שבהן חייהם של הנפגע ומשפחתו התמוטטו ונהרסו בלי שיבינו מדוע. פיליפ גולדשטיין נשלח הביתה במלחמת לבנון על ידי קב"ן, אך לא אובחן כהלום קרב. במשך עשר שנים המשיך להתייצב לשירות מילואים, ואילו באזרחות הסתבך בתאונות דרכים ותאונות עבודה ופוטר ממקום עבודתו. גם ו', שנפצע ב-82' בלבנון, אובחן שנים ארוכות לאחר מכן. הוא לא זוכר כמה שנים. הוא אינו עובד ולוקח תרופות הרגעה, כמו רבים מחבריו. יש לו חונך מדי יום למשך ארבע שעות, במימון משרד הביטחון. אחרי שאובחן קיבל %30 נכות. הוא עירער וקיבל %50. אבל אחרי שש שנים הוא זומן לוועדה רפואית והאחוזים שוב ירדו ל-%30. הוועדה הרפואית של משרד הביטחון שדנה בעניינו רשמה לפניה את תלונותיו - "פטישים בראש, לחצים בחזה, אי שקט, רוצה להיות בחושך, לא יוצא לאף מקום, נמצא עם המלווה שמנסה לעזור לו, כל היום בבית סגור, בחדר. נמצא בטיפול ברמב"ם". וכך סיכמו שלושת הרופאים את תוצאות בדיקתם: "הנ"ל הגיע היום לבדיקה בהכרה מלאה... עונה לעניין ללא עדות לסימנים פסיכוטיים... אין עדות להפרעה דיכאונית... מסודר בהופעה, נראה נקי ללא אי שקט פסיכומוטורי ומתח. הוועדה בדעה שבהשוואה לוועדה קודמת (שנתיים קודם לכן, ר"ס) חל שיפור במצבו הנפשי". "איך חל שיפור אם אני לא עובד ולא יוצא מהבית?" הוא שואל. הפרעה פוסט-טראומטית מוכרת כמחלה שככל שמאבחנים אותה מאוחר יותר כך פוחת הסיכוי לרפאה, ואילו הורדת אחוזי נכות או קביעת שיעור נכות באופן זמני כמוה כקביעה שהנפגעים יירפאו ממחלתם. דומה הדבר לקטוע רגל שנותנים לו אחוזי נכות זמניים, כאילו תצמח הרגל חזרה, אומרים בעמותה. גם לא היתה כל סיבה שהרופאים ימצאו אצל ו' סימנים פסיכוטיים, כפי שגם אין סיבה שלא יהיה בהכרה מלאה, נקי ומסודר. ו' אינו חולה נפש. הרס כלכלי אלא שבקובץ התקנות שלפיו נקבעות דרגות נכות של נכי צה"ל, המשמש התנ"ך של הוועדות הרפואיות, אין כל אזכור להפרעה פוסט-טראומטית. חולי נפש והלומי קרב הם היינו הך. בסעיף 33, בכותרת "Psychotic Disorders" - "הפרעות נפשיות" - כתוב כך: "דרגת הנכות במחלות נפש מכל הסוגים ובתגובות נפשיות כגון תגובות קרב ונוירוזות שונות תיקבע לפי המצב התפקודי הכולל כמפורט להלן". לסעיף זה מוקדש חצי עמוד מתוך 90 עמודי החוברת. בעמודים האחרים מופיעות הגדרות מפורטות של פגיעות באיברי גוף, לכל פגיעה יש שם ולפעמים אפילו נלווה לתיאור איור. בסעיף 33 אין הבחנה בין סוגים שונים של מחלות או פגיעות נפש ולא מופיע שום שם של פגיעה או מחלה. התקנות מכירות בשבעה מצבים של "הפרעות נפשיות". כדי לזכות ב-%30 נכות, למשל, יש לאבחן "הפרעה נפשית עם סימנים אובייקטיוויים ניכרים, קיום צירופי הפרעות של סף גירוי נמוך, הפרעות בריכוז, בחשיבה, באפקט (טווח רגשות, ר"ס), בכוח התמדה וברצייה, המגבילות את הכושר התפקודי בצורה ניכרת". כדי לזכות ב-%50 יש לאבחן, נוסף לתסמינים שבסעיף הקודם, גם "סימנים אובייקטיוויים קשים בקיום קשרים בין-אישיים" והגבלת הכושר התפקודי בצורה קשה. כדי לקבל %70 יש לאבחן, בנוסף, הפרעה קשה "בבחינת המציאות ובשיפוט". למאה אחוזי נכות זכאי רק מי שמצבו הנפשי "חמור ביותר, עם אי יכולת מוחלטת לתפקד באופן עצמאי" ו/או שהוא נזקק לאשפוז. "הרבה הלומי קרב מאושפזים, אבל לא בבתי חולים - בבית. הם אינם מסוגלים לעבוד, אינם מסוגלים לקיים יחסי משפחה", אומרת גולדשטיין. בעמותה, הנעזרת במומחים מתחום בריאות הנפש והמשפט, משוכנעים שהקריטריונים הללו הם גיבוב של תסמינים לא רלוונטיים. חשיבות ההכרה היא בין השאר בשוויה הכספי, שכן אחת ההשלכות הקשות של הלם קרב היא הרס כלכלי של הנכה ומשפחתו. לא רק שחלקם אינם מסוגלים לעבוד, גם מקצת הנשים במשפחות אלה אינן יכולות לצאת לעבודה. לאחר שבעלה ניסה להתאבד נאלצה גולדשטיין לסגור עסק קטן. ב' מספרת על לילות שבהם אינה ישנה משום שבעלה נעלם מהבית, או מתעורר מחלום ביעותים ואי אפשר להרגיעו. "את יודעת לאן הם הולכים כשהם נעלמים? לבתי קברות", היא אומרת. אשה אחרת מספרת על הפחד שאחז בה כשנאלצה לחפש את בעלה בלילה בבית הקברות, שכן ידעה שהלך לשם. חברי העמותה מספרים על הלומי קרב שהסתבכו בחובות כבדים בגלל כושר שיפוט לקוי. המאבק שמנהלת העמותה נועד, בין השאר, לשנות את הקריטריונים הרפואיים שנוסחו בשנות ה-60, כדי שישקפו את המחקר של 30 השנים האחרונות ויתקנו את המצב השורר כיום, שעל פיו מרבית הלומי הקרב מוכרים כבעלי דרגת נכות קלה עד בינונית, גם אם מצבם קשה. לא פסיכוטי, לא סכיזופרן בשנתיים האחרונות השתנה לטובה מצבם של הלומי הקרב, לאחר שח"כ זהבה גלאון (מרצ) העבירה תיקון לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) הקובע הבחנה שלא היתה קיימת עד אז בין חולי נפש לחיילים שנגרמה להם טראומה כתוצאה משירותם הצבאי. גלאון אומרת כי החוק שלה היה פריצת דרך מבחינת הלגיטימציה וההכרה הציבורית והמערכתית המוענקות בו להלומי הקרב, אך היא מודה שהוא אינו משליך על גובה התגמולים. עכשיו שוקדים בעמותה על ניסוח קריטריונים חדשים לאבחון הפגיעה, והכוונה היא להציעם כתקנות או חוק. משרד הביטחון אינו מתעלם מהנכות הפוסט-טראומטית. בשנים האחרונות הוקמו מרפאות טראומה ומרכזי הערכה, שאליהם נשלחים לאבחון חלק מאלה הנחשדים כהלומי קרב. אולם לעתים אין הלימה בין חוות הדעת של המומחים בוועדות ההערכה לבין פסיקותיהן המחייבות של הוועדות הרפואיות - שבהן חברים רופאים מדיסציפלינות שלרובן אין קשר לבריאות הנפש ואשר פועלים על פי הספר. והספר, כאמור, מיושן וברובו לא רלוונטי. מערכת הבריאות והמשפט בישראל נסמכת באבחוניה הפסיכיאטריים על קריטריונים שקבעה האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית, הידועים כמדריך די-אס-אם. בין התסמינים שמזהה הדי-אס-אם כאופייניים לפוסט-טראומה נכללים מאמצים להימנע מרגשות, מפעילויות או ממפגשים המזכירים את הטראומה, ירידה מורגשת בעניין בפעילויות משמעותיות, טווח רגשות (אפקט) מוגבל (למשל, חוסר יכולת לחוש אהבה), תחושה שהעתיד מוגבל, קשיים בהירדמות ובשינה, התקפי זעם, קשיים בריכוז, תגובות בהלה מוגזמות. אין בתיאורים אלה כל אזכור לפגיעה בכושר החשיבה - אחד מתסמיני החובה המופיעים בתקנות של משרד הביטחון - תופעה שעשויה להימצא, למשל, אצל פסיכוטים. אבל כפי שמציינים בעמותה, פגוע הלם קרב אינו פסיכוטי, כשם שקטוע רגל אינו בהכרח פסיכוטי. גם הפגיעה ב"אפקט", המופיעה בקריטריונים של משרד הביטחון, אינה מתחייבת במצב של פוסט-טראומה - היא רק כלולה ברשימה שדי בשלושה מסעיפיה כדי להגדיר אדם כסובל מפוסט-טראומה. גם הפרעה בבחינה ובשיפוט, המוזכרת בסעיף המזכה ב-%70 נכות, אינה מופיעה בהגדרות הדי-אס-אם - אולי משום שזהו תסמין אופייני לסכיזופרניה. כך יכול הלום קרב להיות במצב קשה, אך לא לקבל הכרה משום שאינו סכיזופרן. לא רק שהוועדות הרפואיות מסתמכות על הקריטריונים של משרד הביטחון, אופן עבודתן, הנגוע לדברי הלומי הקרב ומשפחתיהם בסחבת ביורוקרטית, חוסר קשב וזלזול, ואף רשעות מכוונת, גורם לפונים אליהם סבל רב. ו' עירער לפני שנתיים. מאז נקבעו שבעה מועדים לבדיקתו בוועדה, אולם רק אחד התקיים. גולדשטיין עבר שבע ועדות ורק בגלל עקשנותה של אשתו הוכרו לו בסופו של דבר %50 נכות. "מי שאין לצדם נשים חזקות פשוט אבודים. הם הרי לא מסוגלים להתמודד עם מערכת קשה כזאת, והמערכת מנצלת את חוסר האונים שלהם", מאשימה פירחה גולדשטיין. הלומי קרב המבקשים שנשותיהם יורשו להיכנס עמם לחדר הוועדה, משום שהם עצמם מתקשים להתבטא, נדחים לרוב. כולם קובלים על זימונים בלתי פוסקים לוועדות כדי להעלות או להוריד אחוזים. י' קיבל %55 לצמיתות לאחר מאבק. "עצם הידיעה שאתה צריך ללכת לשם, שוב, גורמת מתח, פחדים. נמאס לך וזה גורם להתפרצויות. המשפחה שלי כל הזמן בכוננות: מתי אתפרץ. הקורבנות האמיתיים הם הילדים". ואכן, מחקרים מראים כי ילדיהם של הלומי קרב סובלים אף הם מתופעות פוסט-טראומטיות - בעיות התנהגות, ליקויי למידה - אך הם אינם זוכים בהכרת מערכת הביטחון. ב' מספרת על ילדיה שהתביישו להביא הביתה חברים, כי "אבא נראה לפעמים כמו איש משוגע. אילו היה חוזר מהמלחמה קטוע רגל, הוא היה נראה כמו גיבור". לגולדשטיין חשוב להעביר מסר שבמקום לקטר, צריך לפעול כדי לשנות את המצב. "את מצפה מהלומי קרב שיקומו ויעשו?" שואל בעלה. "לא מהם, מהמשפחות", היא עונה לו, "כדי שאפשר יהיה להתחיל לחיות". "מי בכלל רוצה לחיות?" הוא שואל, ומספר על "שנאה עזה" שחש כלפי אשתו כשהתעורר בחדר טיפול נמרץ והבין כי הצילה אותו מניסיון ההתאבדות שלו. אבל בסוף המפגש מסכימים הגברים שהם רוצים לחיות, אמנם רק למען המשפחות. העמוד הראשון כל חדשות היום מאמרים כתבות מכתבים למערכת כלכלה שוק ההון גלריה ספורט גיליון יום שישי תרבות וספרות מוסף נדל"ן מוסף בריאות קפטן אינטרנט מוסף ספרים כלכלה חדשה מוסף הארץ השבוע החולף בהארץ ישישןושארינשישילשיעיברישימחםוי תריחב