הסיפור שלי שכתבתי פעם בשם בדוי - לא קצר

שמי איילה…ביום האישה הבינלאומי, ישבתי באולם התרבות של מכללת דוד ילין וראיתי הצגת יחיד של נעמי אקרמן, "פרחים זה לא מספיק". נעמי גילמה דמות בשם מיכל, הנמצאת בבית חולים לאחר נסיון התאבדות עם פרקי כפות ידיה חבושות. אחרי שמיכל קיבלה זר פרחים מבעלה, היא מספרת את היסטורית הזוגיות שלהם ואת ההתעללות ואלימות כלפיה. אני ישבתי והתחלתי לבכות יחד עם מיכל. רציתי לקום ולברוח מהאולם, אך מיכל ריתקה אותי לכיסא. דמעות זלגו מעיני השורפות ובקושי ראיתי, אך הקשבתי. בסוף ההצגה מתברר שמיכל בוחרת להיפגש עם איריס שהיא עובדת סוציאלית. אקרמן פתחה דיון ורב שיח ואמרה לקהל שהיא לא מיכל, שאין לה מושג מה קורה הלאה, אחרי שמיכל נפגשת עם איריס. אתם מבינים, אקרמן ראיינה נשים במקלטים לנשים מוכות ואינה יודעת את המשך הסיפור. אני, איילה, יודעת. אני יודעת מה התהליך ומה קורה כי, תבינו, אני אחת ה"מיכליות שאחרי". אני חוויתי את החיזורים וההערצה שמסתירים את השתלטנות, ההתעללות והאלימות. על בשרי הרגשתי את כף היד, האגרוף והחנק…כן, החנק, בתקופת הריון מתקדם, מלווה בשבועה שיהרוג אותי ושממדי מגעילים אותו. בעצם…במשך הזמן שום דבר לא התאים לו…צבע שיערי, טון דיבורי, הוא טען שאני מביישת אותו. חוויתי גם את ניסיונות ההתפייסות, ליטופים, מסעדות, בונבוניירות, תכשיטים. נשארתי ללא רכב, אף שאבי נתן לי מכונית על מנת שאתנייד. הבעל פתאום היה צריך את הרכב והשאיר אותי גם בלי כסף בארנק. אם חשוב לכם לדעת, הבעל ממוצא אשכנז, מארץ תרבותית, איש מחשבים – "בן טובים". בן ניצולי השואה הזה עשה לי שואה פרטית בבית, בשקט ובסתר. כן – בשקט ובקור רוח – שמעו רק את צעקותיי. המשטרה באה כשהזעקתי, אך אף שהחזיק סכין ביד וחבט בי באזור התפר של הניתוח שעברתי חודש לפני, הם לא עשו שום דבר כי החוק מנע מלהתערב בסכסוך משפחתי. כשראיתי את התחבושות הצבועות באדום, סביב פרקי כפות ידיה של השחקנית, חשבתי על הבדל מהותי ביני ובינה. בסוף ההצגה, היא תסיר תחבושות אלה ותשליכן לפח. לעומת זאת, אני אראה, עד יום מותי, את הצלקת שנותרה מאותו יום שלקחתי סכין גילוח וחתחתי את ורידי. בעלי הדואג מיד רץ איתי לחדר מיון, איפה שחבשו לי את היד והזריקו לי זריקת טטנוס. תבינו – לחיות בתוך הסיוט הזה זה למות כל יום מחדש – אז למה לא לעשות את זה בבת אחת? לאן מוביל הייעוץ המשפחתי והנסיון לשקם? האיש מעמיד פנים לפני היועץ או יועצת וכשחוזרים הביתה כועס עוד יותר כי אמרתי דברים שלא מצאו חן בעיניו. הרי החליט הבעל שלי שאני צריכה לעשות הכל כדי לרצות אותו – והשתכנעתי. אך אין לו בלעדיות על האשמה, כיוון שלפני שבחרתי בו – הכינו אותי לתפקיד, כך שהבחירה היתה קלה. הורי לאורך כל הדרך העבירו לי מסרים כפולים. הייתי נסיכה/שפחה. הייתי מאוד נאהבת ע"י אבא שחשק בי וגם הרביץ כש"הגיע לי". אמי, בעלת המבט המזופת והביקורתי שברגעי כעס צרחה: "הסטן ברא אותך! מאיפה נולדת?!? איזה פה ג'ורא! את חייבת לשנות את האופי שלך! את צריכה לגור באי בודד!!!" המסר שהיה ברור לי הוא שאני לא שווה. ובכן הבחירה היתה קלה כי ההליך היה מוכר – הדפוס המשיך – שינה גרסה וכתובת – הלהקה התחלפה אך לא ההצגה. הרי – אף פעם לא הבנתי מה פתאום משוויצים על הציונים שלי כשבעצם זה לא משנה – אני עדיין לא שווה. וכמובן, אם הבעל הרים עלי יד – אז "הגיע לי" – כפי שאבי הסביר לי כל כך הרבה פעמים. אפילו פעם בטרם נישאנו, כשרקדתי עם בעלי לעתיד, בטעות זרועו הכתה את הסנטר שלי. כשהוא סיפר זאת לאבי, הוא צחק ואמר לו "נו, הגיע הזמן". אמי, לנצח אימפוטנטית וחסרת כח, היתה ברקע, באיזשהו מקום בבית. ובסוף, על סף התמוטטות עצבים, בתיפקוד מינימלי אזרתי אומץ וחיפשתי עורך דין. הורי גם ברגעים אלה לא יכלו לייעץ לי כמו שצריך, כיוון שהם הרבה יותר טובים בהתבוננות מהצד והעברת ביקורת שלא מבוססת על שום דבר. התחלתי הליכי גירושים, למרות שזיהיתי את כל המלכודות שהכין לי הבעל. ידעתי דבר אחד – או שאתגרש או שאתאשפז – בחרתי להתגרש. זה היה מאוד מאוד יקר – גם שכר טרחת עורך דין, הוצאות בתי משפט ושיקום החיים מחדש, אך את חירותי השגתי. האם זה סוף הסיפור? האם זה סוף הסבל? לא בפרוש לא. הרי – הדפוס חוזר על עצמו – המשכתי ליצור את אותה סיטואציה עם אנשים אחרים – עד שיום אחד – הבנתי שזה כבר ממש בלתי אפשרי – אני חייבת תמיכה – יעוץ – אבל לא סתם מאיזה מטחנת ספרים שלא מבינה כלום, אלא ממשהי לעניין. למזלי כבר היו לי קשרים ואחרי לבטים כבדים ושאלות מעמיקות, הגעתי לפנינה, עובדת סוציאלית. ראיתי מולי אישה בשלה עם נסיון חיים ונסיון בשטח שבסבלנות, מיומנות, אמפתיה ומקצועיות נתנה לי את התמיכה, האהבה שחיפשתי כל חיי ואת החיבוק שאני כה זקוקה לו, ללא מסרים כפולים, ללא מכות וללא השפלה. בשיחות רבות עזרה לי פנינה לראות את התמונה הברורה, ליישר את העיוותים ולעשות סדר בבלגן של החיים שלי. לראות איפה אני יוצרת את הסצנה המוכרת ואיפה אחרים פגעו. כמו ילדה קטנה, התחלתי ללמוד את החיים כפי שהם באמת ולא כפי שהראו לי מקורבי. פנינה עזרה לי לחפש ולמצוא את איילה – לזהות, להכיר ולאהוב אותה. היא נתנה לי כילים להתמודדות. גם מיכל שבעצם פסיפס של הרבה נשים מוכות מכל הרבדים ומקומות בעולם, אמרה שאת הבעל והחברה היא לא תשנה אך היא תלך לאיריס. באותו מובן, בעזרתה של פנינה ועם מאמץ גדול מצדי, שיניתי את התפיסה שלי, וזה הרבה. המתעללים קיימים אך היום הם מזהים את העוצמה שלי והם יודעים שבי הם לא ייפגעו. תהליך ההעצמה אינו חלק. כמו כל שיקום, יש התקדמות ונסיגה ושוב התקדמות. עולות הטראומות הקבורות ויוצאים השלדים מהארון. בוכים ורוצים למות עשרות פעמים. סח-לב

הופיעו סימנים מיותרים בטקסט שלא היו במקור. אתכם הסליחה, סח-לב

סיפור עצוב מלא אופטימיות צביקה

עד שאגרתי אומץ לשלוח עוד יצא עם סימנים מיותרים. אני כל יום מנסה לבנות על האופטימיות. סח-לב

תודה דרור, אני מבטיחה לשתף אותכם. אני צריכה להכנס לתוך עצמי ולגבש את זה, שזו עבודה ממש לא קלה, אבל אני אעשה את זה. חזרתי היום לעבודה ולמנהל התובעני שלי. שיהיה יום טוב. בברכה, סח-לב

וואו סיפור כואב.מזה כחצי שנה שאני קורא דף שלם במלואו,ולא יכולתי שלא לכאוב את כאבך ולשאול איך?איך באמת מחזיקים מעמד אחריי סבל שכזה? ליבי איתך ואפילו חיבוק חזק. ושאלה אחת ברשותך:יש ילדים במשותף?והאם הם לא הרתיעו אותו מכך? לפחות דבר אחד טוב אצלנו בפורום זה ובחבריו שעל משפחתנו לעולם לא הגבנו באלימות. ליבי איתך והעיקר לא לוותר ולא לפחד כלל. יישר כוח על גילוי לב. דניאל

דניאל, תודה על זה שקראת וגם כתבת. תודה על החיבוק. יש לנו בן משותף. הוא היה אז ממש תינוק - היום הוא בן 18.5. התגרשנו כשהילד היה בן 4 ואביו זכה בחזקתו. הוא ניצל משאבים כלכליים לקחת את הילד ושיחד אנשים שבאו לבית משפט כעדים מומחים והעידות שלהם שכנעה את השופט. אני הבטחתי לדרור וגם מבטיחה לכולכם שאגבש ואכתוב איך עשיתי את השינוי. החיים ממשיכים ורציתי חיים טובים יותר. בחיבה, סח-לב

כמה שהסיפור שלך מספר עוד הרבה סיפורים שהסתיימו, אלה שעדין לא, ואלה שעדין לא התחילו. וכמה שאנחנו כהורים צריכים להתבונן ולהשתדל שהדפוס הזה לא יעבור הלאה לילד הבא, כי זה לא סוד שהדברים "עוברים" בתורשה, דור אחרי דור. אני אישית כל כך מכירה את מה שאת אומרת, כל כך מקרוב , כך כך בכאב, כשהייתי בת 18 אחותי שהיתה בת 22 התגרשה אחרי 4 שנות נישואים אומללים, מכות , התעללות בכל מיני צורות, רק תגידי מה, - זה היה שם, ואני מכירה את כל התירוצים על הסימנים מהמכות, (נפלתי במדרגות....) עד שהשכנה התקשרה אל אימי, ובלי להזדהות היא אמרה לה ,"הוא עוד יהרוג אותה", אז אימי התקשרה לאחי, ויחד עם ווספה עם סירה הם הלכו להביא אותה ואת ילדתה הקטנה אלינו, והיא שקיבלה מאבי חצי דירה, ומכשירים חשמליים הביתה, השאירה לזבל הזה, את הכל, גם את הילדה, רק כדי להחלץ ממנו. מעולם לא נישאה שנית, היא תמיד אומרת "מי שנשך אותו נחש מפחד מחבל" אחר כך, זיהיתי את כל הסימנים באחינית של בעלי, והדברים שאמרתי מסביב נתקלו בקיר אטום, פעם אפילו "התכסחתי", עם חמותי הצדיקה, שאמרה לי בחומרה "מי אמר לך שהוא מרביץ לה?, ואני אמרתי לה "לא צריך להגיד, אני מכירה את כל הסימנים, והכל יש שם" יום אחד היא ברחה מהבית, אחרי 7 שנות נישואים אומללים, וכל המוגלה יצאה החוצה, ואיימה להציף את המשפחה, כולם היו מזועזעים כל כך, חוץ ממני כמובן. והיא השאירה לו את חצי הדירה שלה, ואת כל התכשיטים שקנה לה כשרצה לפייס אותה, את כל הבגדים, ככה עם הבגדים על גופה ברחה ממנו. למזלה לא היו להם ילדים, הוא היה עקר, דבר שהוסיף על התיסכול שלו כשהתגלה, וכמובן היא היתה הפורקן לתיסכול שלו. אל תצטערי על האוטו, אוטו תמיד אפשר לקנות, חיים לא חוזרים . הקישור הבא אני מקדישה לך סיפור שכתבתי על דודתי, האלימות אינה מדלגת לא על מוצא, לא על מין, צבע, וגם לא על דת, או על מי שקורה לעצמו דתי חילוני, בעלה של אחותי היה חילוני, בעלה של אחייניתי היה דתי, בעלה של דודתי היה איש חוק ... עוד חוק כזה ואבדנו.

בוקר טוב סחלב יקרה , כל -כך נורא ומזעזע מה שעבר עלייך . היית צריכה הרבה אומץ כדי להתמודד עם מה שעברת עליי. זה שהחלטת לברוח מבעלך לשעבר שהוא פשוט מפלצת . , וזה שנמשכת לקשרים שלא היו דווקא טובים עבורך . זו הניצול הציני וניסיון המכוער שעושים גברים שתלטנים וקנאים שלא מוכנים שלתת שום זכות קיום וחופש לאישה . אני סולד ומתעב אנשים כאלה ולצערי הרב יש די הרבה בעולם הזה . אני שמח שהתחזקת והיה לך את הכוח ואת האומץ לבקש עזרה . אני חושב שמאבקם של נשים שנפגעו מאלימות הוא עניין בעיקר לגברים . כי הם הראשונים שצריכים להיעצר , ולקבל טיפול נגד אלימות וקנאות וחבל שהנשים מוענשים והילדים . כך נהרסו משפחות שלמות ונפגעות בטראומות PTSD שלא ניתן לרפא אותם ועוברים גם לדורות אחרים וגם פוגעים בכל מקום בחברה . אני שמח שעזרת אומץ לספר לנו ומחזיק לך אצבעות על כוח שהיה לך להתמודד . הייתי רוצה לראות עולם שגברים ינסו לטפל בנושא של נשים מוכות , כי זה קודם כל בעיה שלהם . נדיר שנשים מכים גברים , אך ראיתי כאלה כששירתתי במשטרה צבאית . שוטרות שנתנו מכות רצח לחיילים ללא סיבה . אני לא רציתי לתת מכות מיותרות לחיילים מסכנים בגלל כומתה , אז אותם בחורות מצאו דרך להשפיל אותי באותם בסיסים ששירתי . אולי פעם אני אספר יותר על -כך . -:( אלימות שגרמה לשוטרות ושוטרים פצועים ללא סיבה . האלימות הזו פגע בי . התקשורת שלי אם הבחורות ששירתו איתי היית משובשת לחלוטין . אני שונא אלימות מכל סוג . אני שולח לך חיבוק חם ויישר כוח . אלן

סח-לב יקרה, אני שולח לך,אור ואהבה. חיזקי ואימצי. בידידות,א.ב.צ.