סיפור לא פרטי- המשך

לסחלב ולכל מי שרוצה. שוטר. היא הייתה צעירה יפה וצחקנית, משהו מבטיח. , הורים אנשים פשוטים שומרי מצוות, אבל היא, כמו רבים באותו זמן, בחלה בדרך שלהם . פרימיטיבים. רצתה ללכת בדרך אחרת, נאורה יותר. כשפגשה אותו, הוא עבד במשטרה, גבוה רזה ומוצק כהה עור, בחור מקסים, והמדים, המדים האלה הוסיפו לקסם. הרבה בנות רצו בו, אבל היא לאושרה, זכתה בו. הם נישאו, ההורים שלה לא יכלו הרבה להגיד, היא הרי לא הקשיבה. החיים התנהלו בשלהם, נראה היה שחיו באושר, הוא עלה מעלה, עוד דרגה, ועוד דרגה, השנים הפכו אותו לנאה יותר. עסוק יותר. מצליח יותר. היא טיפלה בבית. באירועים משפחתיים הופיעה כמעט תמיד לבד "הוא עובד" היה המשפט השגור בפיה, וכולם הנהנו בהבנה. שני ילדים ילדה לו, כשהגיעו לגן הזמינה הגננת את אמא, לשיחה על בעיות הילדים, כל אחד בתורו. הילדים מפריעים, הילדים לא משתפים פעולה, הילדים… הילדים…. וכך גם בבית הספר. הילדים… בשיחה בין המורה והיועצת, אמרה היועצת שהיא לא מבינה איך מאמא כזו נחמדה, ואבא כזה מוצלח, יוצאים ילדים עצבניים כאלה, ילדים בעייתיים. וכך המשיכו החיים, והילדים בגרו מעט , ופרחו מהקן, מוקדם מידי, והיא נשארה איתו לבד, "זוג צעיר" התבדחו אנשים לידם. הוא היה צוחק , והיא הייתה שותקת. זמן לא רב אחר כך, פרחה גם הציפור האם מהקן. משהו פוצץ את הבלון היפה , המבריק והזוהר הזה, פתאום משהו בה נשבר. והיא סיפרה איך הוא התעלל בה כל אותן השנים, את כל התסכול של העבודה, וה' יודע מה עוד, הוא היה מביא הביתה. מביא הביתה ופורק על ראש אישתו, צעקות, מכות, ושאר התעללויות. והיא שתקה, בשביל הילדים, בשביל האבא של הילדים, האבא הזה שכולם קינאו בהם בגללו, האבא השוטר, עם האוטו והסירנה. בחוץ הוא המשיך להיות מקסים, מי בכלל היה מאמין לה? פעם היא רצתה להתלונן, אבל כשהגיעה לתחנה עשו לה כבוד גדול כזה, שהיא התביישה, היא גם ידעה שהם לא יאמינו. האבא הזה שבגללו הילדים פרחו כל כך מהר מהקן. ולא באו אפילו לבקר. ובגלל הבושה, איך תבוא להורים שלה ותגיד להם "צדקתם" . פתאום, חייהם בעלי מסורת רבת שנים, החיים הפרימיטיבים האלה הרגועים האלה, וזורמים על מי מנוחות במסלול עתיק. הפכו נושא לקנאתה. אז היא שתקה. עד שעזבה אותו. והוא נשאר, בלי האישה שתטפל בו, בלי שק האגרוף שהיתה. היא גרה לבד, בשקט בדירת חדר קטנה, באירועים משפחתיים ראו אותה לבד כמו תמיד אבל שמחה יותר. והוא? אף אחד לא שאל, והיא גם לא ידעה לענות. יום אחד גילו לה בבטן, גוש בלתי מזוהה, אשפוז, בדיקות, והכרעה הבלתי נמנעת : המחלה ההיא, -אין הרבה מה לעשות. כחצי שנה אחר כך, השתתפתי בהלוויה שלה. הכאב הנורא, המות שחטף אותה , דווקא עכשיו. כשחזרה אלינו. אחרי שקברו אותה והתחלנו לחזור, ראיתי אותו, מישהי הצביעה עליו, ואני לא האמנתי, רזה, כל כך רזה, כפוף ושפוף, שערו שב, ופניו נטולי צבע, והמכנסיים, חומות, מקומטות, גדולות עליו בכמה מספרים קשורות בחגורה דהויה, תולות עליו כמו סמרטוט. הוא נראה כל כך מעורר רחמנות. איפה המדים? איפה הגובה? איפה היופי? איפה הקסם? איפה הזוהר? עכשיו הוא נראה כמו הומלס זקן ועלוב.

סיפור נוגע ללב. עדי

תודה על הסיפור, רוז סח-לב

בהחלט סיפור מרגש וחודר. אורן