האם בתופת יש גם אור?
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
שלום לכם, כבר ביקרתי פה לפני מספר חודשים בעיקר בנושא של קבוצת תמיכה לנשות ההלומים. מאז אישי הצטרף לפורום ומידי יום אני רואה אותו מתקשה להפרד ממכם למען שנת לילה. לטענתו אוירת התמיכה מחזקת ומעודדת אותו, ויותר מכל מזכירה לו שוב ושוב שהוא אינו לבד בכל העובר עליו. אני מאמינה שיש מצבים בחיים שאי אפשר להבינם אם לא חווים אותם, וסביר להניח שזה אחד מהם, אני כותבת את ההקדמה הזו אולי כי קצת קשה לי לאמר את אשר על ליבי לגבי אוירת הנכאים ששוררת פה. אבל אני מרגישה חייבת לי ולכולם לאמר זאת, ומצטערת מראש אם זה ישמע כחוסר רגישות. זה לא. פשוט בתור מי שחייה עם הלום קרב ,יותר נכון לצידו, ונאבקת מידי יום ושעה לשמור על גחלת האופטימיות, לחיות ולא רק לשרוד, יש לי הרגשה חזקה שנורא חשוב לזכור לשמור על איזון בין האימה והתופת לבין החיים. אמר משהו חכם: שבין אפשרותו המתמדת של הנורא מכל, לבין הנחישות להיאבק בנורא מכל, לבין הצורך לחיות. לא לוותר: לחיות. בעלי יאמר בודאי שיקרא זאת:"את לא יכולה להבין מה עובר עלינו" , וזה בודאי נכון, להזכירכם, גם אתם לא יכולים להבין מה עובר עלינו, אבל יתרה מכך, אולי מזלכם שאנחנו לא יכולות להבין, וממשיכות, לעיתים ממש בסיזיפיות להתעקש לחייך ודרוש ממכם חיוך קטן גם כן. מאחלת לכם , לילה טוב, רגוע, ותקוה... שלכם, מירב
שלום מירב קראתי מספר פעמים את הודעתך וליבי איתך כמו עם בני משפחתי ויתר המשפחות הנלחמות בכאב הנפשי אולי יותר מאיתנו וכמה שלא נלך רחוק תמיד יש את אותו מקום אליו אנו שבים ולכל אדם הפינה שלו לאחד זה מעבר לים לשני בלב המדבר ולאחר אולי בארץ הניכר תחת שיח הענב לכל אחד פינה בלב השמורה רק לו ותמיד אליה ישוב מלווה בכאב וצער בכאב ובצער אנו תמיד מדברים באותה השפה המוכרת אך ורק לנו ושמורה איתנו יודע אני שגם אתם נשוותינו היקרות שותפות במשרה מלאה לכאבנו אך ברגעים קשים באמת אין מי שיכול להיות איתנו חלילה איני מנסה לקטרג על מסירותם הנאמנה והבלתי מתפשרת אך הכאב באמת שייך רק לנו לא אוסיף לעת עתה רק אני זוכר הנר דולד בליל שבת הבית שם
מירב יקירתי, ליבי מדמם ובוכה, אני מביט בך,ויש המון דברים לומר לך. הם כה רבים, והעומס רב. אני נחסם,ומוצא עצמי שותק. בשתיקה הזו אני רוצה לומר לך שאני אוהב אותך. בשתיקה הזו אני רוצה לומר לך שתהי חזקה. בשתיקה הזו אני רוצה לומר לך שאת כל עולמי. אני שולח לך חיבוק חם ואוהב. שלך,א.ב.צ.
וואלה צמררת/ם אותי/נו (טלי ואני קראנו את הדיאלוג והצתמררנו) שיהיה לכם בהצלחה צביקה
שלום למירב סליחה, אבל יש לך טעות. אנחנו כן מבינים , ולראיה ראי מה כתבתי אני וחברי , בעקבות נסיון איבוד לדעת של חברנו מהצפון, שפשוט מגיע לכן הנשים ,פרס גדול מדי יום ביומו . בתקוה לשנה מאושרת, ושבת שלום איציק
אם שומרים על אופטימיות ניתן למצא ולהדליק את האור אני מאמין בזאת בכל ליבי צביקה
אהלן צביקה קל לכתוב, וקשה מאוד ליישם אבל אתה בהחלט צודק. שבת שלום, איציק
אתה יודע? עם הזמן האופטימיות קמלה. ההיסתגרות יוצרת ריחוק. הריחוק מביא איתו את הבדידות. והפער הולך וגדל,ומאיזה שהוא שלב הקור והחשכה שולטים ביד רמה. א.ב.צ.
תודה לך מירב. מכתבך נגע לליבי ואבקש מאשתי לקרוא בו גם. תודה שוב, אורן
היי אישה! קודם כל חיבוק ונשיקה.(שלא ידע...-:)...)) תראי אנו אנשים נורמלים לחלוטין,אשר נקלענו למקום לא נורמלי,ומקום זה מנסה לכרסם אותנו כל יום ויום. וביננו מי עוד נישאר לנו? ואני יכול להבטיח לך שזו לנו המלחמה האחרונה...... ולמרות הכל....."אנו נשמות טהורות"...... אוהבים אתכן דניאל
מירב יקרה, ההודעה שלך הזכירה לי שאפשר לקרוא את הדברים הנכתבים כאן באופנים שונים. אם לא היית כותבת זאת, לא הייתי חושב שהכל כאן קודר כל-כך. להיפך. נדמה לי שהחום והתמיכה שחברי הפורום מעניקים זה לזה הם חיוך אחד גדול, גם כאשר הם כותבים על כאבים וזכרונות קשים. הפורום שלנו אינו מיועד רק למי שהשתתף במלחמה. הוא מיועד לנפגעי הלם-קרב, ובכלל זה המשפחות, המשלמות את המחיר היקר ביותר. גם את נפגעת מהלם-קרב, והקושי שלך אינו פחות בחשיבותו מזה של בעלך. את מוזמנת להשתתף בפורום שלנו, ולשתף גם אותנו במה שעובר עליך. אחד הקשיים הגדולים של נפגעי הלם-קרב הוא הבדידות. גם אלו שמוקפים בסביבה אוהבת ותומכת נותרים בודדים לעתים, משום שנדמה להם שאיש אינו מבין באמת את מה שקרה להם, ואת מה שהם מרגישים. אולי אם נצליח כאן, בפורום, להאיר מעט יותר את רגשותיהם של בני המשפחה האחרים, כולם ירגישו קצת פחות בודדים בכאבם. הישארי אתנו. דרור
סתם נזכרתי במילים של שיר מירב את מוזמנת להשאר, ולא רק להשאר אלה להיות חלק מהמשתתפים כשווה בין שוים צביקה
מנהל פורום טראומה והלם-קרב
