יום קשה
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
אוי...החדשות המצמררות של הבוקר. הראש שלי כבד כעופרת והכאב מטפס ותיכף בקושי אוכל לראות. בא לי לצעוק, לבכות, לשבור משהו!!! אוי...אני בעבודה וחייבת להחזיק את עצמי. זה קשה...קשה מאוד. אני מדביקה את הישבן שלי לכיסא ומכניסה את הפנים שלי למסך ולא מעזה להסתובב יותר מדי כי פשוט אין לי כח לאנשים. סח-לב
ארץ ישראל נקנית ביסורים, והאיש הזה שאהב כל כך את ארץ ישראל ונלחם עליה, לוקח איתו הרבה זכויות, הוא כנראה סיים את תפקידו בעולם הזה, ואני מקווה שהמוות שלו יגרום לתזוזה אמיתית בלבבות ובמוחות האטומים של כמה אנשים, ואני בטוחה שאם זה יקרה, הוא הוא בודאי יסתכל שם מלמעלה ויגיד "אם הייתי יודע שזה ככה, הייתי מסכים להרצח עוד קודם".... חבל על דאבדין ולא משתכחין יהא זכרו ברוך.
יום קשה מאד.ואפילו אתמול כשצפיתי בו בטלויזיה ראיתי את גנדי ז"ל עם הדיסקית,כאילו כבר אתמול ראיתי במותו.(לא אפרט אייך ראיתי,אוליי זה קשור בלימודיי הקבלה שלמדתי)והבוקר אירע הנורא מכל,אדם חם,אוהב ארץ ישראל,והיה מנהל מוזיאון ארץ ישראל שהיה לי הכבוד לעבוד עימו לאחר פציעתי . כואב וקשה להמשיך. ובאמת אייך ניתן להמשיך?. דניאל
דניאל, נכון...באמת כואב וקשה להמשיך. לפעמים אין מה לעשות אלא לשלב זרועות ולהתחבק ולקוות שההמשך יהיה בסדר או אולי טוב יותר. ((חיבוק)) סח-לב
מנהל פורום טראומה והלם-קרב
