מכה בבטן רכה.(ה)

מירב יקרה, וגם אנחנו כאן, אתך, דווקא ברגעים אלו, בהם נדמה לך שאת נמצאת לבד. לא קשה להבין את תחושות חוסר האונים שאת מציגה. אני הייתי מציע לך זווית נוספת להתבונן בה על מה שקורה כעת לא.ב.ץ. הצורך להתבודד, להיעלם, לשקוע לבד אל תוך הכאב הפרטי, נראה לנו מבחוץ כהתעלמות מן הרצון שלנו לעזור ולחבק. אבל לצורך הזה, להיות לבד, יש גם מקורות אחרים, שאינם קשורים בסביבה החיצונית. לא כולם מצליחים לממש את הרצון להסתגר בתוך עצמם. לעתים, דווקא נוכחותו של בן זוג אוהב ותומך, כמוך, היא הדבר שמאפשר את ההתבודדות הזו. המרחק שאליו מתרחק א.ב.צ. בימים אלו ממך מקבל משמעות דווקא משום שאת נמצאת שם, ואולי בלעדיך לא היה מתאפשר לו הריחוק הזה. זהו המרחק המוסכם שמתאפשר רק כאשר קיימת זוגיות כמו שלכם, ואשר חסר כל-כך לאלו שחיים בגפם. לא תמיד קל לעמוד בכך כשזה קורה, כפי שקשה לך עצמך היום. אבל כשאני קורא את ההודעות של שניכם בפורום, אני מזהה את הזוגיות ואת הקשר העמוק שעוטפים את מה שנראה כהתרחקות. כל זה לא היה קיים לולא את היית שם, דווקא ברגעים האלו. שבת שלום, דרור

א.ב.צ. יקר, התחושות שלך, בעקבות הכניסה לאתר ההנצחה, מתארות באופן מדוייק את אופיו של הפורום שלנו. מצד אחד, היית מעדיף לשכוח את הכל, להפסיק לחשוב על המתים ולהפסיק להרגיש את האימה והכאב. ומצד שני, קיים הצורך הבלתי נשלט הזה לשוב לשם, לשדה-הקרב, אל אותן תחושות שמחוץ לכל הכאב והפחד והעצב יש בהם גם משהו מעורר ומושך. כפי שראית, רק אתמול נזכרתי בשם משפחתו של שי, וכך הצלחתי למצוא את הדף שלו באתר ההנצחה. אני בטוח שיכולתי לעשות זאת כבר קודם, אולי לפני שנה, כשמצאתי את הדף של אהוד, שאת שמו שכחתי במשך עשרים שנה. כאן, בפורום, אנחנו מנסים לעשות את הבלתי אפשרי. לשוב ולגעת במקומות הכואבים ביותר, ובאותו הזמן לחזור לחי היומיום ולא לתת למתים לעצור בנו. וכך אנחנו מתנהלים בזיג-זג יומיומי בין ההודעות המסומנות באות (ה) לבין השיחות היומיומיות, ומנסים ליצור איזון זמני וללמוד להתמודד עם הנפילות שתמיד באות. אני מאמין, שכאשר כל אחד מאתנו יוכל לקבל את עצמו עם האות (ה) או בלעדיה, ולתת לשני הקטבים האלו להתקיים בתוכו מבלי להילחם בהם, גם אלו שנמצאים לצידנו ידעו לקבל זאת טוב יותר. שבת שלום, דרור