חרדה טביעית בעקבות טיפול פסיכולוגי (ה)

נקודה למחשבה ולדיון : יצאתי אתמול מהטיפול הפסיכולוגי שלי בחרדה עמוקה ובאי-שקט. הרבה פעמים עולים תכנים בשיחות שלא גורמים להקלה , אלה דווקא מגבירים את החרדה . הפסיכולוג דיבר איתי מה אני אוכל לעשות כתעסוקה או כעבודה ? . טבעי שהנושא יעורר אצלי חרדות , כי תעסוקה מעלה אצלי חרדות , חששות , מאוד קשה לפרוץ את מעגל המנעויות שבו אנחנו מעדיפים להשאר במקומות נוחים המעוררים הרבה פחות חרדה . כבר כמה ימים אני מנסה להתרכז על פעילויות שונות כמו קריאה ,או כתיבה , או ציור ואני לא מצליח להתרכז וזה נורא מתסכל . אך אני כבר מבין מה קורה . אך בטח לא משלים עם המצב . לפני שהופיע הטראומה אצלי יכולתי להתרכז בקריאה , בלהסתכל על סרט ארוך , אפילו אתרי אינטרנט מקצרים לי את " הפיוזים " . הפיוזים מתקצרים כל -כך מהר . הסכמתי עם מה שאמר לי הפסיכולוג שאני חייב למצוא משהו להתעסק איתו . אך כאילו זה גרם לי לאי-שקט ולהתחיל לחשוב בלי הפסקה על מה יכולתי לעשות לפני זה ומה אני יכול לעשות היום . זו בעצם הבעיה הגדולה של כולנו איך מצליחים לךפרוץ גבולות , איך מצליחים להתגבר על מצבים של אי -שקט וחרדה . מניסיוני אין פה מתכון אחד בטוח . אצל כל -אחד יש תגובות שונות לאירועים שונים . אני דווקא למדתי שככל שהלחץ גדול יותר , אז החרדות עולות ומתגברות . קשה למצוא תעסוקה בלי לחץ , בלי ציבור ובלי אנשים ומצד שני למצוא עיסוק בלי אנשים מחזיר אותנו למעגל סגור שקשה לנו להתחבר לאנשים . בקיצור קשה למצוא את האיזון . המילת המפתח הוא באמת הוא האיזון בין רצונותינו , תיקוותינו ויכולתינו להתגבר על החרדות , חששות , פחדים ולקבל את העובדה שהדרך מלאה בתיסכולים . אני משוכנע שכולכם נתקלתם בחיבוטי -נפש כאילו . אשמח לשמוע מן הניסיון האישית של כל אחד מכם . אוהב אותכם אלן

אלן שלום גם אני כאן איתך משועמם בלי מעש ואפילו קצתחולה אולי אתה זוכר שגם אני לא הייתי מתלהב ללכת למטפל כי זה מחזיר תמיד למקום שלא רצינו להגיע אליו עבודה בשביל מה שיתנו אותה לחולים אנחנו בריאים אף יותר מכמה נושאי תארים מפוקפקים שהיום ניתן לקנותם באיטליה תמורת כמה מאות דולרים באמת איני מדבר על אשים שהתואר בא אחרי השם אלה לפניו ואולי באמת תמצא לך מישהי שאיתה תוכל להעביר כמה שעות טובות זה יכול לעזור לפעמים וחוץ מהכול מה שלומך אתה בא למפגש יש זיגוגיות(שבקיה)

תודה על התשובה יהודה , אני חש די בחרדה , בקשר למפגש אני הפעם לא אוכל להגיע כי התקציב שלי מצומצם . . אני מסכים איתך שבחורה שמבינה יכולה להיות חלק מן התרופה . אך אני מניסיוני יודע שהפסיכולוג הוא מקום מצויין ותומך היכול להקשיב לך להקל על החרדות והתופעות . הוא אינו תחליף ךעבודה עצמית על כל אחד מאיתנו , כמו שבציבור רואים בו מעין תרופה לכל דבר . אני מכיר בגבולות של הטיפול . כל מטפל עם היכולת שלו וזה אסור לשכוח יהודה . אני מקווה שתחוש בטוב . מה שלום הילדים שלך ? אוהב אותך , אלן

מנסיוני שלי, הטיפול המשמעותי הוא בין הפגישות הטיפוליות ולא בפגישה הפרונאלית מול הפסיכולוג פשוט כשאתה עם עצמך ומנסה לעכל את מה שעבר בפגישה צביקה

אלן שלום, קראתי את שכתבת ואת התשובות של כל הקודמים לי. אני מניחה שאם היה אפשר לחבר בין כל התשובות של כולם היתה מונחת לפניך פחות או יותר התשובה האולטימטיבית למה ששאלת. מנסיוני, הטיפול האמיתי, החריש העמוק, העבודה הקשה נעשת בין פגישה לפגישה, כאשר הפסיכולוג נמצא שם לתת קריאת כיוון, מיקוד לדברים שאתה מעלה וביכולתך להתמודד ברגע נתון. אני מאמינה (למרות שזו עשויה להשמע הכללה גורפת מידי) שאדם מעלה נושאים בטיפול שביכולתו להתחיל להתמודד אתם , גם אם החרדה מכך נדמת לו גדולה מנשוא. מה שקשה בצורה כזו שלנפש אין יכולת להתמודד סביר להניח שלא יועלה כלל אלא יודחק, ויוכחש ע"י המטופל. ולטיפ שעזר ועוזר לי ואני מניחה שיעזור לי עד יומי האחרון. כשיש משהו שאני מרגישה בחויה שהוא קשה לי, מפחיד אותי, ושאני מנסה בדרכים אלו ואחרות לסלקו ממני, אני נותנת לו יד(למרות הרעידות) מציבה אותו מולי ואומרת לו יאללה דוקא כי אני מפחדת מפניך עד אימה, אני אשים אותך מולי ואפגש אתך. כל יום קצת, עצם המצב בו אני לוקחת אחריות, נותנת לי תחושת שליטה במצב, ומוציאה אותי מאיזה חוסר אונים. משלב זה, אני מזכירה לעצמי להפגש עם הפחד/ הנושא ,כל יום, לזמן מוגבל, ולא שוכחת לפרגן לעצמי שעשיתי זאת. בצורה זו אני מצליחה לקחת נושא טעון, ולהפוך אותו ממפלצת מפחידה, לעוד פחד מהחיים. ועם זה כבר יותר קל להתמודד. בהצלחה רבה. מירב

אלן יקר, אני מאוד מבינה אותך כי אני בעצמי עברתי טיפול נפשי מקיף, שהתחיל שנה לפני שהתגרשתי מהבעל השני שלי. בימים טובים יצאתי מהטיפול (השיחה) בלי מצב רוח או במצב שלא רציתי לפתח שיחה עם אף אחד. אבל - היו ימים שהרגשתי כמו שניצל שהפטיש הכה אותו מקצה לקצה ופעם פשוט לא הפסקתי לבכות שבועיים ורק רציתי למות - על אמת. בסוף השבועיים טלפנתי למטפלת שלי ודיברנו וזה הפיג את הכבדות מעט והמשכתי. לעבד את הדברים שקברנו ולא יכולנו להסתכל עליהם או להבין, זה מאוד מאוד קשה ולוקח אומץ. היה חזק - אחזיק לך אצבעות. בברכה, סח-לב :-))