: בכל אדם יש זכרונות כספר- ליהודה (ה)

יהודה חבר יקר , כמה כואב התחושה שכל עוד היו זקוקים בך ביחידה תמיד פנו אלייך . הקו המחשבה הזה עקום לחלוטין . חברים שנהרגו נשארים חלק מן היחידה עבורי , גם אלה שנפצעו וגם מי שעבר הלם-קרב . גם המשפחה התומכת חייבת להיות חלק מן היחידה לא ניתן לזרוק אותך כמו ממחטת נייר כשאתה כבר לא ביחידה . נשלחת בשם המדינה לא ניתן להפטר מאיתנו כל -כך מהר . גם אני חשתי את העלבון וההשפלה הזאת ביחידה שלי , ימי החייל לא מזמינים אותי . מסיבות של היחידה אין מה לדבר ואחד מן המפקדים הטובים שהיו לא זוכר מי אני . טרק לי את הטלפון בפרצוף . אך כשהיו זקוקים למישהו שיתנדב באמצע הלימודים ל-90 יום מילואים תמיד הייתי פה . זו ההשפלה והעלבה הכואבת ביותר . הצבא משלה את החיילים , מי רגע שקורה משהו למישהו הוא כבר לבד ללא עזרה ומושפל ונותנים לו יפה להבין שהוא כבר לא בר -שימוש . כמו חפץ שזורקים לאחר שאין יותר שימוש בו . תסלח לי על השוואה . זו בושה למדינה הזו ולצבא הזו . אני מקווה שהיחס הזה ישתנה פעם . גם המשפחה היא חלק חשוב של היחידה . לא מזמן לא שכחו לשלוח לי מכתב כדי לתת תרומות ליחידה , כתבתי שאני זקוק לתרומות ולעזרה לעולם לא קיבלתי תשובה וגם לא קיוויתי לקבל . אוהב אותך אחי , אלן

ואני רואה איך חוט הטיפשות הזה נמשך עד היום, בני בתותחנים, וכנראה שלא עברו שלושים שנה מאז שאתה שירתת דרור.

דרור חבר כל - כך יקר , כל -כך כואב לי לשמוע על היחס הלא אנושי הזה . לא לתת לכם לפגוש את המשפחות של החברים שלכם שנהרגו לידיכם , זה מפלציות . אין לי מילה אחרת שכל הצבא הזה יילך להעזאזל . אני כבר לא מצפה ממנה כלום . זה שאמרו לך שאתה צריך להקריב את היקר ביותר לך השמיעה שלך עבור המדינה . אלה לא בני -אדם . אלה חיות . כל -כך כואב ומרגיז . אני הייתי תמים כשנכנסתי לצבא . מזמן אין לי תקווה שהיחס של הצבא לחייליה ישתנה . זה מסביר לי גם איך נוצר היחס של משרד הביטחון כלפי הלומי-קרב . עם בצבא יש אנשים כל-כך לא אנושיים אחר-כך זה עובר לאזרחות . איך היום הפגיעה באונייך משפיעים על המוסיקה שלך ? אני מתאר שזה פגע בך קשות ומפריע עד עכשיו . לא קשרתי את זה כשאמרת לי שנפעת בשמעתך במהלך השירות והעובדה שאתה מוסיקאי. אני מתנצל . המוח אצלי עובד באיטיות -:) . בידידות והערכה . אלן