טיפול

אתמול סיפר תמיר שהטיפול שלו הסתיים לאחר חמש שנים, וצביקה דיבר בשבחו של הטיפול הנפשי. זהו נושא שמוזכר כאן כל הזמן, מבלי שדיברנו עליו ברצינות. זהו נושא לא פשוט, מפני שטיפול נפשי אינו משהו ברור ומובן מאליו, וכל אחד חווה אותו באופן שונה. קיימים סוגים שונים וגישות שונות של טיפול נפשי, ויעילותו של הטיפול תלויה בקשר הנוצר בין המטפל לבין המטופל, לא פחות מאשר ביכולתו של המטפל ובגישה הטיפולית שלו. הייתי רוצה שנדבר על זה קצת. לא על הצד הטכני, ועל המימון של הטיפול מצד משרד הביטחון, אלא על החוויה הפרטית של הטיפול, ועל הדרך שבה כל אחד מאיתנו התנסה בה. אולי ננסה להסיר מעט מן המעטה המיסטי של הטיפול הנפשי, כדי להבין את יתרונותיו ואת חסרונותיו. וכעת הבמה שלכם, דרור

תמיר יקר, התיאור שלך מרגש, ויכול להיות כמעט מודעת פרסומת לטיפול נפשי. אני משער שאי-אפשר לדבר באופן כללי על חמש שנים של טיפול. זוהי תקופה ארוכה ביותר, יותר מהמקובל כשמדובר בטיפול נפשי. האם תוכל לספר מדוע זה נמשך זמן רב כל-כך, ואולי גם משהו על הקושי להתחיל בטיפול, ועל הקושי לסיים אותו? כשכתבתי על מיסטיקה, התכוונתי לומר שלמעשה איננו יודעים מה בדיוק קורה בטיפול. זוהי חוויה אינדיבידואלית, והיא שונה מאדם לאדם. ככל שננסה להבין זאת, נצליח אולי להסיר משהו ממעטה הערפל, ולסייע גם לאחרים להבין במה מדובר. מובן שאם יעלו כאן שאלות בנוגע לסוגים השונים של טיפול נפשי ועל הבחירה במטפל המתאים, אשמח לענות. דרור

צביקה יקר, אני מרים את הכפפה. אחד הקשיים הכרוכים בטיפול הוא ההחלטה לפנות לטיפול. בתחילה, מדובר בהכרה בכך שבכלל יש בעיה, ושיש צורך בטיפול, ולאחר מכן יש צורך להתגבר על החשש ועל חוסר האמון במטפלים. כעת מתחיל החיפוש אחר המטפל, וזה עניין קשה ומסובך, ולמעשה איש אינו יודע איך למצוא מטפל טוב. זה יכול להיות לגמרי מקרי. אז איך זה היה אצלך? מתי החלטת ללכת לטיפול, וכמה זמן עבר עד שבאמת ניסית להוציא את זה לפועל? איך ידעת כיצד לבחור מטפל, ומה היתה ההתנסות שלך בתהליך זה? איך אתה זוכר את תחילת הטיפול, את ציפיותיך, ומה קרה להן בהמשך? נדמה לי שכבר שאלתי יותר מדי. ניפגש מחר, לילה טוב, דרור