נשים של הלומי-קרב. למירב ולילדת הירח (ה)
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
הנושא הזה חשוב, ולכן אני מעתיק כאן את תשובתי למירב, בעץ למטה. מירב יקרה, קצת כואב לקרוא את ההודעה שלך לא.ב.צ., ואת האופן שבו מלה אחת יכולה לפגוע עמוק כל-כך. אני חושב שבהודעה הזו שלך מקופלת תשובה ענקית ילדת הירח', המתחילה עכשיו להתמודד עם החיים במחיצתו של הלום-קרב. היא שאלה איך חיים לצד הטראומה, ומן ההודעה שלך אפשר לראות שאין לשאלה זו פתרון, ושלמעשה מדובר בהתמודדות יומיומית שלעולם לא תסתיים. לא במקרה טבע צביקה את המושג 'קטועי נפש'. הוא לא התכוון, כמובן, לכך שנפגעי הלם-קרב איבדו לחלוטין את נפשם. אבל הוא התכוון לכך שהלומי הקרב איבדו חלק מנפשם, ושעליהם לקבל את העובדה שלא ניתן לשקם חלק זה, כפי שלא ניתן להצמיח יד שנקטעה. כאשר א.ב.צ. מדבר על כך שחלק ממנו נותר עם חבריו שנהרגו לפני שנים רבות, הוא מתאר עובדה. כאשר הוא אומר שחלק ממנו נשאר שם, הוא מתכוון לחלק שנקטע, ולא לחלק שנשאר בחיים, וחי כעת לצדך. כשאת נפגעת מכך שהוא כותב "כאילו", את למעשה נפגעת מן החלק שכבר לא נמצא לידך, וזה רק מגביר את הנתק בינך לבינו. הקושי הזה, להפריד בין שני חלקיו של מי שסובל מפוסט-טראומה, ולדעת לוותר על החלק שכבר איננו, מלווה את כל מי שחי במחיצת הלומי-הקרב, ולעתים הופך אותם לבלתי נסבלים. אני מקווה שעוד נשים, כמוך, יצטרפו אלינו, כדי שנוכל לתמוך בהן ולסייע את הקשר שלהן עם החלק הטוב שנותר. שלך, דרור
קראתי מספר פעמים את תגובתו של דרור וחייב אני להוסיף או לתקן מה זה חלק מאיתנו ואם נדבר באחוזים הרי שמרבית האחוזים נשארו שם עם החברים למרות הקושי לדבר על זה לצערי או שמחתי זה כך אני נושם וחי את העבר יותר מהווה או העתיד וכל נסיון לשנות זה מצד בן זוג או אחר רק מחמיר את המצב קשה להפרד מהעבר הכואב לדעת אנשי החוץ אבל לי לנו קל יותר ואלו הם חיינו ולדעתי טוב לי כך לשאלתה של ילדת הירח לדעתי אין מרשם לחיים לצידו של הלום קרב והדבר קשה יותר כשלא מכירים אנו את הבחור מאיזה רקע מגיע מה עושה בחיים עם עושה עד כמה הפגיעה קשה מסוגר בבית או יוצא לטייל מתקלח מתגלח שומר על הופעה חיצונית והיגיינה אישית קשה מאוד לתת עצות מהצד לכן ילדה יקרה אם תעדכני אותנו ביותר פרטים כך נוכל יותר לנסות לעזור ואנו באמת יודעים ואוהבים לעזור יהודה ואורה
יהודה יקר, הפעם אני ממש לא מסכים אתך, אבל האופן שבו אתה מתאר את קטיעת הנפש חשוב ביותר. אתה קובע ששמונים אחוז מהנפש נשארה בעבר הרחוק. נדמה לי שצביקה חושב אחרת. למעשה, אפשר למדוד את ההתמודדות של נפגעי הטראומה עם חיי היומיום לפי התייחסותם לחלק הקטוע בנפשם. כל קטועי הנפש חיים רק עם החלק שנותר, וכעת חלק זה תופס מאה אחוז בחייהם. זהו חלק שניתן לטפחו ולדאוג לו, והוא זה ששומר על האחיזה בחיים. החלק השני, זה שנקטע, כבר איננו קיים למעשה. מי שממשיך להיאחז בחלק הקטוע, עוצר למעשה את חייו ואת ההתמודדות עם הקושי היומיומי. לא קל לי לכתוב זאת, ואינני מבקר את מי שקשה לו להתנתק מן הזכרונות. זה מאוד דומה להורים שכולים שאינם ממשיכים לחיות את חייהם לאחר מות בניהם, ושומרים על חדרו כפי שהיה בזמן שנהרג. אבל הבחירה נותרת תמיד בידינו. מי שבוחר לטפח את החלק שנותר מנפשו, בונה לעצמו חיים חדשים ומשקם את קשריו עם העולם. מי שבוחר לטפח את הזיכרונות משלם על כך מחיר יקר, וחלק ממחיר זה מוטל על המשפחות. אני יודע שאתה משקיע זמן רב בזכרונות, ואינני מבקר אותך על כך. אבל מהיכרות אתך אני יודע גם על כוח החיים העצום שלך, ועל היכולת שלך לטפל בעצמך ובאחרים. זהו החלק הנפלא שנותר מנפשך, גם לאחר שחלק אחר ממנה נקטע במלחמה. החלק הקטן הזה, שלך, גדול אולי מהרבה נפשות אחרות, שלא נקטעו מעולם. שלך, דרור
טלי מבקשת לאמר שיותר קל לה לדבר בטלפון מאשר להקליד ושהיא תשמח לשוחח טלפונית אפשר להתקשר לטלי בשעות הערב דרך הטלפון של צביקה 052-888486 טלי נ.ב מוסיפה טלי ואומרת "החיים בסביבת הלומי קרב מצריכה הרבה סבלנות"
ואו, תודה רבה על החום וההצעות לתמיכה.... :-) אז ככה, קצת עלי ועל אהובי ; הכרתי אותי לפני כארבעה חודשים, בפגישה עיוורת, כשידעתי שאני עומדת לטוס לחו"ל תקופה ארוכה. אחרי כחודשיים טסתי, חזרתי (אחרי חודש וחצי) והנה אני כאן, איתו! :-) נפשי פצועה מפצעי עבר מדברים אחרים לחלוטין, אך החום והרגישות של אהובי היפנטו אותי אליו. הוא נותן לי יותר ממה שחשבתי שאוכל לקבל. והוא גם לוקח ואני מניחה שאת כל מה שהוא לוקח (או כל מה שאני נותנת יותר נכון) אתם יודעים יותר טוב ממני...... הוא משוחרר כבר שש שנים, בהן היה בשיקום (פיזי) כשנה וחצי ומאז לא עבד. הוא חי במסכת שקרים עם הוריו (שכניו, מכריו וכיו"ב), אינו עובד, אך יוצא מהבית (מידי יום ביומו) ובענייני היגיינה - הבחור הכי נקי ומסודר שהכרתי (לפעמים באופן אובססיבי), משועבד לסדר יום שלו שמתחיל בצהריים כשהוא קם, אוכל שותה, מתקלח, יוצא מהבית "לעבוד" (ולמען האמת משוטט או בא אליי) והולך לישון לא לפני 05:00 בבוקר. אני רוצה שהוא יימצא עבודה, שנוכל לגור יחד, שגם אני אוכל לצאת מהבית ולחיות את חיי שוב. (לצידו ואיתו) הלוואי והיה מסכים ללכת לטיפול, כי אני, אחרי הטראומה שאני חויתי הלכתי לטיפול מאוד (!!!) אינטנסיבי עליו אני מודה עד היום ! זהו פחות או יותר. אשמח (שוב) לתגובותיכם. שלכם, ילדת ירח. :-)
דרור תודה לך על שהיית לי לפה. ברגעים כאלה של כעס על זה שאני לא מצליח להסביר את עצמי למי שלא מבין אותי, ואני מרגיש כאילו תוקפים אותי ,אתה שימשת לי לפה. תודה. א.ב.צ.
שלום לכלם שמי רותי אני פסיכוטרפיסטית המטפלת בהלומי קרב ובנפגעי פוסט טראומה. הגעתי לפורום תוך חיפוש אחר קבוצת תמיכה להלום קרב שמפעת מצבו הקשה החלטנו לפנות לאישפוז וליבדוק טיפול תרופתי שנוי שמאיים עליו מאוד. אני מלווה את א. כמעט שנתיים וחצי באהדה והערכה ללא גבול. אנו שנינו עוברים תהליך למידה מורכב . לא. אין בתקופה זו תמיכה משפחתית ו חברתית. יתכן שפורום כזה יוכל לתת מענה חלקי וללוות את א. בשיחות טלפון מעודדות. במקביל אני פונה אליך דרור ותוהה האם קיים פורום משותף לאנשי טיפול ומטופלים? האם אתה יודע לפחות על פורום לאנשי טיפול בארץ העובדים עם הלומי קרב ומערכת הביטחון. יש כל כך הרבה שאלות הקשורות לצדדים הבירוקרטים שיוצרים תסכולים מיותרים . במידה ואין פורום כזה איך ניתן יהיה להקים אותו?