טירונות - פרק 26 (ה)
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
מקרא נורא קרא בסוף הקדם -תיכונות . בחור בשם לאופמן . חש לפתע ברע החזיק את החזה שלו וצעק :" הלב , הלב" . אני נבהלתי חששתי , עבר במוחי המחשבה מפחידה . מה מסוגלת טירונות לגרום לאדם . סירבתי להאמין למה שאירע ונכנסתי להלם . צעקתי : "יגמרו אותנו " . המ"כ כפיר נבהל דאג לקרוא לחובש מיד . לעולם לא נודע לנו מה קרה עם הבחור . לא ראינו אותו יותר בקדום . כפיר ניסה להרגיע אותנו . אין לכם לדאוג החבר שלהם חש בטוב . ידענו שהוא שיקר לנו ולא ראינו אותו יותר בבסיס . נכינסו בשיגרה מעצבנת . כל 15 יום יצאנו הביתה . הגיע יום חמישי בערב . היה ערב המסדרים . כל יום חמישי הנהיגו במקום מסדר לפני היציאה הביתה . מסדר היציאה נמשך כל הלילה שלפני יום היציאה . המסדר הזה היה טירטור ריציני . הוצאנו את המזרונים החוצה מול הרחבה שמול ביתני -המגורים . התחלנו להכות במזרונים בחוזקה במשך שעות . כל הזעם על מ"כ אילן , ברגר , וכפיר יצא עליהם כשראינו על המזרנים . אלן
אלן יקר, זה מזכיר לי משהו שקרה בזמן המלחמה. חבר שנהרג מירי מטוס, לא הרחק ממני. הניחו אותו על זלדה, למעלה, וסגרו לו את הדלת על הרגלים. כולנו ראינו שהוא מת, אבל מאוחר יותר אמר לנו מפקד הסוללה שהוא נפצע ונמצא בבית-חולים. כולנו האמנו לו עד סוף המלחמה. לילה טוב, דרור
או נ.נ בשפה שלנו,אני זוכר שהיינו בכפר בלבנון ואז נכנסו קומנקרים ושיריון אנחנו היינו בארבע נונונים וג'יפ מלפנים. פתאום פיצוץ אדיר משתיק לי את מכשיר הקשר.מטען צד התפוצץ,העיף את הג'יפ והתהפך.כול השיירה עוצרת.המפקד מחלק פקודות:לצאת כולם.מתפרשים בשטח לחפש מוחרבים. רצים לפנות את הניפגעים,מיתוך הג'HP נשמע זעקות כאב.אנשים שוכבים שם הכול מלא דם.מתחילים להוציא את הפצועים ,החובש נכנס פנימה לג'פ תן מורפיום הוא צועק מחבר אינפוזיה,ואני מכין עם הנצנצים טרפז להנחתת המסוקים,בכדיי לפנות את הפצועים למזלנו אין חייל נר,אבל שניים מהגפרורים פצועים קשה מאד,מתחיל מסע הפינוי,להוציא לאט לאט,לא לפגוע. חיילים בוכים,צורכים מכאבים. מביאים אלונקות.
.
בוקר טוב דניאל , כמה כאב וסבל עבר עלייך ועל הלוחמים הקרביים שנלחמו בלבנון . מלחמה הוא הדבר הכי מטורף שהמציא האדם . כמו שדרור פעם אמר לוקחים צעירים בני 18 שעדיין לא מודעים כמה כאב וסבל עבר עליך . בטח התעורר רגש של כעס ונקמה . איך אפשר שלא יהיו רגשות כאלה זה כל- כך אנושי . מתאר לעצמי שכל לילה אתה זוכר את החברים שנהרגו בזמן המלחמה , והחברים שנפצעו . זה כל -כך לא פייר שצעירים בתחילת חייהם נאלצים להתמודד עם מצבים כה מטורפים . אני חש כל -כך בזמן אחרון שאנחנו שוב קרובים למלחמה ששוב יפגעו צעירים תמימים וחפים -מפשע . כמה חבל שבני -אדם לא וויתרו על כלי -המלחה . אך לפעמים מגיעים לנקודה של חוסר ברירה .זה מכניס אותי די הרבה עצבות . איך זה שאצל האויבים שלנו אין ערך לחיי -אדם . המוח מתקשה לקלוט . מקווה לימים טובים . אוהב אותך אחי . אלן
מנהל פורום טראומה והלם-קרב
