בוקר טוב, ומה עניין שמיטה לענייננו

בוקר טוב לצביקה ורוז ויהודה ועדי ולכל המשתתפים הסמויים, בימים האחרונים המעטתי קצת להשתתף כאן, מסיבות אישיות, אבל המשכתי לקרוא את כל ההודעות, ואני רוצה לומר משהו על מבט מבחוץ. אם לא הייתי מכיר את משתתפי הפורום, והיה לי עניין כלשהו בהלם-קרב, אני חושב שהייתי ממהר ויוצא החוצה. רק מי שיטרח ויקרא את כל ההודעות, יראה שכל המלל הרב הזה מרכך את התכנים הקשים, שעולים שוב ושוב מחדש. זה נראה כמו מועדון חברים, וזה אכן כך. התגבשה אצלנו קבוצה קטנה שמתעוררת בבוקר, וממשיכה לשוחח על ענייני דיומא עד לשעות הלילה הקטנות. זה טוב ויפה, ואני בטוח ששיחות הסרק מרככות את התכנים הקשים. ומצד שני, הפורום הזה אינו מועדון חברים של נפגעי טראומה, אלא קבוצת-דיון שעוסקת בתחום הטראומה. זה מה שמצדיק את קיומו של הפורום. איך מאזנים בין שני הדברים? אולי דרושה מעט יותר הקשבה וערנות. למשל, כשיהודה סיפר על היציאה עם בתו לקניון, רק עדי הגיבה לכך בסיפור דומה משלה, וכל השאר המשיכו בדיונים הפוליטיים הלכתיים. תפקידנו כאן, גם כאשר אני אינני משתתף באופן פעיל, הוא להקשיב לסיפורים האלו, וברגע שהם עולים לדיון לתת להם את המקום לו הם זקוקים. ההשפעה של הטראומה על ילדים היא אחד הנושאים החשובים, המטרידים את כל מי שנפגע מטראומה. וגם את מי שחי במצבי חרדה ואולי עדיין לא נפגע מטראומה. אני בטוח שגם לרוז יש מה לומר על ההתמודדות של ילדיה עם מצבי הלחץ והחרדה. וכשצביקה מקשר בין דמעות לבין מאתיים וארבעים אלף שקלים, כולנו יודעים שהוא מדבר על הטיפול הארוך והיקר שהוא עבר. גם על זה יש עוד הרבה מה לומר, וכדאי להקשיב ולנסות להבין, ולצרף סיפורים אחרים של מי שעברו תהליכים דומים. הבריחה למשחקי מלים באנגלית מקהה את הנושא ומבריחה מכאן משתתפים שלא מרגישים 'שייכים'. ומצד שני, למרות האווירה המשפחתית הנוצרת באמצעות שיחות של יום-יום, אני מציע שלא להיסחף לנושאים שנויים במחלוקת וחסרי תקנה, כמו דת ופוליטיקה. לכל אחד מאתנו יש עמדה ברורה בנושאים של דת ומדינה, ועימותים שטחיים בנוגע לשנת שמיטה ומכירת אדמות לא ישנו את דעתנו. אז אולי בכל פעם שנושא כזה עולה, כדאי שמי שנסחף אליו יעצור וינסה להבין איך זה קשור לענייננו? ההיסחחפות לנושאים שוליים היא הדרך שלנו להתעלם מהמועקות הכבדות שבאמת מטרידות אותנו. אני מציע שבכל היסחפות כזו ינסו כולם לחשוב על מה שמסתתר מאחוריה, ועל הסיבה שאנחנו כאן, בפורום הזה דווקא. ועד כאן הטפות המוסר והצהרות הכוונות. ומכאן והלאה שיהיה יום מצוין ושלו לכולם. דרור

אתה צודק, מוטי, אבל אם תתבונן מעט, תגלה שמדי פעם אני שב וחוזר אל הצעד הזה. זהו מסע סיזיפי, בין העיסוק הבלתי-נסבל בכאב ובצער, לבין הבריחה ממנו לשיחות של כלום. אני משער שזהו תפקידו של מנהל פורום, אבל לצערי אינני יכול להיות כאן עשרים וארבע שעות ביממה, גם לו לא עשיתי זאת בהתנדבות. הדינמיקה של הפורום הזה מעלה בי שאלות רבות בנוגע לניהולו של פורום כה דינמי, ונראה לי שפורומים כאלו דורשים אמצעים רבים יותר מאלו שעומדים לרשותנו כיום. יום טוב, דרור

יהודה יקר, אני שמח שאתה מגיב בחיוב על בקשתי. אני רוצה לנסות ולענות לך בזהירות רבה על שאלתך. ברור שקשה לך לצאת מהבית, ושאתה חושש מהתקפי חרדה. אבל מעבר לנתונים האובייקטיביים של הפגיעה בך נותר גם האדם שבך. האדם הזה הוא אדם חופשי שחייב לבחור בעצמו ולהחליט החלטות ולהישאר עצמאי. יש בך חלקים פגועים, אבל אין זה אומר שאינך אדם חופשי ושאתה חסר אחריות. לעתים, כשאנו נפגעים, יש בנו צורך לוותר על האחריות, ולהניח לאחרים לטפל בנו. זה קורה כמעט לכל מי שמתאשפז בבית-חולים. אני מאמין שללקיחת האחריות יש חלק חשוב ביותר ביכולת להחלים. אתה עושה זאת כאשר אתה מחליט לצאת לריצה עם בתך הקטנה, למרות החששות, או כשאתה נוסע עם משפחתך לקניון. ואתה בורח מאחריות כאשר אתה נמנע מלצאת, או מוותר על פגישה עם הפסיכולוג שלך. אני משער ששוחחת עם אודי, הפסיכולוג, על מצבים של חרדה, ושלמדת איך להתמודד עם מצבים כאלו. ההחלטה לקחת את החותן שלך לחיפה פעמיים בשבוע פירושה הצהרת עצמאות, הכרוכה בלקיחת אחריות. העובדה שהוא אדם חולה איננה שייכת לעניין, ומעידה על כך שהיית רוצה להוריד את האחריות מעליך. נכון, יתכן שהחרדה תופיע. מדוע שלא תיקח את הסיכון? במקרה כזה תהיה תקלה, ואתה תוכל להתמודד איתה בכלים שלמדת, וגם תוכל פשוט לעצור לצד הדרך ולחכות שזה יחלוף. במקרה הגרוע ביותר תוכל להתקשר ולבקש עזרה. המעשה הזה, ונטילת הסיכון, הוא מה שכל אחד מאיתנו עובר כשהוא יוצא מדי יום מהבית. אנחנו לוקחים סיכון, ולעתים יש לנו תקלות ואף תאונות. היכולת שלך לשפר את מצבך תלויה גם ברצון שלך לקחת אחריות, ולהיות חשוף גם לסיכונים ולתאונות. גם זה חלק מן החיים הבריאים. היכולת להסתכן ולצאת, היא גם מה שעוצר את המשתתפים הסמויים שלנו להגיב על מה שקורה כאן. אני אשמח אם מישהו מהם ינסה להתייחס לנושא זה, ואפילו בשם בדוי. דרור

אני יודע. :) לכן אתה הוא זה שמקבל תמיד את השרביט. תודה, דרור