אין מנוס
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
אי אפשר כל יום כל היום לחשוב על אותו כאב לפעמים שריך לנסות להחיק קצת הצידה עם רוצים להמשיך לחיות אני יושב רוב חיי בבית וחושב על אותם דברים קשים אז עם קצת בורחים מצב הרוח משתנה מעט
יהודה יקר, ודאי שאפשר להמשיך עם הכאב. הרי אתה עושה זאת כבר זמן רב. גם כאשר אנחנו מתווכחים על נושאים פוליטיים או על הגדרות השמיטה ניתן לראות את הכאב שמסתתר מאחור. הרבה יותר קשה להסתיר את הכאב מאשר לדבר עליו. זה דורש המון מאמץ, וזה כואב לא פחות מן הכאב עצמו. דווקא הדיבור על הכאב, ככל שהוא חוזר על עצמו, עשוי להקל מעט. אולי הכאב עצמו ישתעמם לבסוף וילך לו? ולענייננו, כאן, בפורום הזה, מדברים על כאב. אפשר מדי פעם לסטות ממנו גם לשיחות אחרות, אבל זו ההצדקה היחידה לקיומו. אני בטוח שהקשרים שנוצרו כאן בין המשתתפים לא יחלשו אם נדבר על הכאב. החשש משעמום ודיבור חוזר על הכאב משרתת למעשה את הכאב עצמו. זו הדרך שבה הוא מנסה למנוע מאתנו להילחם בו. אנחנו זקוקים להרבה כוח כדי לשוב ולדבר על הכאב, ולכן אנחנו כאן, תומכים זה בזה, כדי לא לתת לכאב לנצח ולהשתיק אותנו. בוא נדבר, דרור
מה שמוציא אותי מדעתי זה הענין של שמוליק שהינו צריכים לאסוף את ראשו מבין האבנים והגדרות זה פשוט לא יוצא לי מהראש כל הזמן זה איתי אולי השארנו איזה חלק קטן שלא ראינו ולא הובא לקבורה אני יודע שמאוחר לחשוב על זה אך מה לעשות שזה רודף אותי שמוליק ואני הינו חברים מאוד קרובים אפילו נישאנו באותו שבוע בשנת 78 ואנ מכיר טוב את שולי וזה שמאז לא שאלתי לשלומה ושלום הילדים גם קשה האמת היום אני די חושש להתקשר אולי היא נישה מחדש ולא רוצה להזכר במה שהיה אבל זה לא מנחם אותי היתי מאוד רוצה לראות את הילדים שלו שהיו מאוד קטנים ואינני זוכר אותם עוד דבר שמטריד זה הענין של אותו חייל מצרי שנטמן אי שם בחולות ללא אפשרות זיהוי אני תמיד חושב אולי מישהו מחפש אותו ורושה לדעת מה עלה בגורלו אני בטוח שיש אדם כזה והיתי מאוד רוצה להוריד את זה ממני את זה אפשר לפתור עם קצת אכפטיות של הגורמים הממלכתיים שלא רוצים לעזור [אני לרגע חושב אילו זה היה להיפך מה היה קורה [הרי המשפחה היתה הופכת עולמות ובצדק.
מנהל פורום טראומה והלם-קרב
