12 בלילה

היי ערב טוב לכולם אני מעוניין לשתף אותכם בחוויה שהיתה לי הערב דיברתי עם ביתי הבכורה וסיפרתי לה על הפורום שהתפתח כשהייתה בחו"ל וסיפרתי לה על יהודה וביתו הגדולה ועל הדיאלוג האפשרי בינהן. ענתה לי אבל אני לא רואה בך הלום קרב ואז אין לי בעצם מה לחפש עם ילדים של וכמו שאני לא מחפשת ילדים של אבות עם שפעת כך אני לא אחפש ילדים של נכים - ביתי אמרה זאת עם אמונה חזקה וחשבתי לשאול מה דעתכם צביקה נ.ב אני פורש להתראות מחר

טוב נו, כמה כבר היא נמצאת איתך? אולי המגע היומיומי, המרגיז, המכעיס, איננו, ואתה נורא נחמד אליה כשאתם מתראים, ולא נותן לה להרגיש? אולי כל הכסף הזה שהוצאת עזר לך במשהו? וחוץ מזה, נראה לי שהלום קרב, גם אם כלפי חוץ יתפקד כראוי (אתה יוצא עובד ויהודה למשל לא), ישאר בפנים תמיד הלום קרב, מין צלקת פנימית זו שמדממת, ואף אחד לא רואה, רק אתה מרגיש? ולכן הבת שלך לא רואה בך הלום קרב?

אז מה אתה מנסה להגיד?

היי רוז ותודה על התשובה אני מעלה אם כך לדיון יותר משמעותי מה בעצם הופך אותנו להלומי קרב (במשמעות לא מה הפך אותנו בחוויה - אלה מה גורם לנו היום להשאר כאלה ואיך מתוך כך אנחנו יכולים להשתנות ) והאם אנחנו רוצים לשנות את זה או שמתאים לנו להשאיר עלינו את הצלקת/אות קיין הזאת צביקה