על ההשתתפות בפורום - לצביקה (ה)

דיון מתוך פורום  טראומה והלם-קרב

צביקה יקר, מזה זמן רב אינך משתתף באופן פעיל בפורום, והיום כתבת לי כך: "אבל כמו שכבר אמרתי לך גם בטלפון, זה לא זה כבר אין את הרוח שדוחפת את המפרשים והחשק להחשף לא מספיק בוער בעצמותיי כך שהחלטתי להמנע כרגע מלהששתתף באופן פעיל, עד שהתהליך יהיה כזה שבו הכותבים גם כותבים על עצמם שלך ובשבילי צביקה" אתה צודק. הרוח שדוחפת את המפרשים קצת נחלשה לאחרונה. הרוח הזו היא אני, ולצערי, קשה לי בתקופה זו להמשיך ולנהל את הפורום במשך שעות רבות מדי יום, ולהפיח בו את אותה הרוח שהיתה בו עד לפני זמן לא רב. עם זאת, אני ממשיך לנהל את הפורום כמיטב יכולתי מדי יום, כדי לשמור על קיומו. מן הנסיון שצברתי עד כה הבנתי שכדי לנהל פורום כזה באופן יעיל יותר, דרוש כאן מנהל במשרה מלאה. כרגע, אין אפשרות כזו. אתה, כמובן, אינך חייב להשתתף בפורום באופן פעיל, אבל אני יודע שגם רבים אחרים הפסיקו להשתתף משום שהתכנים בפורום אינם מוצאים חן בעיניהם. אני מתקוון במיוחד לשירים. אבל מי שאחראי לתכנים בפורום הם משתתפי הפורום עצמם. אני טורח לשמור על קיומו של הפורום הזה, כדי שאלו שנזקקים לו יוכלו לשוב ולהשתמש בו בשעת הצורך. מי שרוצה לראות בפורום דיון מסוג שונה, צריך להעלות נושאים אלו לדיון. אני מבטיח לך שבאופן אישי אמשיך להגיב על כל דיון כזה, ולפתח אותו. אתה טוען שהמשתתפים אינם כותבים על עצמם, אבל גם אתה עצמך אינך עושה זאת. אני מזמין אותך, ואת האחרים הקוראים את הפורום הזה, להעלות כאן לדיון את השאלות המהותיות של החיים עם הלם-קרב. הנסיון האישי שלך עסוי לסייע לרבים מבין המשתתפים כאן, וחבל שאתה מונע מהם את עזרתך. אם אכן אתה כאן, "שלך ובשבילי", למה שלא תדגים זאת הלכה למעשה? אל תברח מן הקרב הזה, שלך ובשביל כולם, דרור

31/01/2002 | 09:29 | מאת: אלן

בוקר טוב דרור , מה שלומך ? נראה לי מוזר העמדה שלך שבו אתה מבטא התנגדות לכך שחברים הסובלים מהלם-קרב יבטאו את כאבם , סבלם והתמודדותם אם חייהם דרך שירים . אחד הקשיים המרכזים של הלומי -קרב הוא לבטא רגשות ואינני רואה כל פסול שיבטאו רגשות , כאב , וסבל בדרכים שונות אם זה בעזרת שירים , ציורים , או דיונים מעמיקים בנושא הלם -קרב . אני מוכן להשתתף בדיון וליזום דיונים . 1 - אני מציע שנדון על נושא מאוד אקטואלי : איך הלומי-קרב מתמודדים עם המצב הבטחוני בארץ ? 2- איך מתמודדים אם המכשולים שאנחנו נתקלים יום-יום אם הבורוקראטיה הישראלית ? 3- איך להמנע מלהתעצבן ולזעום ללא סיבה ? אני זורק לך את הכפפה , אני מקווה שרבים ישתתפו בדיונים . בידידות והערכה . אלן

31/01/2002 | 09:52 | מאת: איש הגשם

לדעתי דרור לא התכוון שהשירים מפריעים לדעתי כוונתו היתה שקשה להגיב לשירים לא נעים לכתוב שהשירים יפים כל הזמן פשוט חברים כנראה לא יודעים איך להגיב לשירה הרי לא נולדנו משוררים גם אני כותב שירה כפי הידוע לך אלן אבל עם שירה אי אפשר לפתח דיון מעמיק בנושא בו אנו רוצים לדבר ומה שלומך יום טוב לך ולכולם

אלן יקר, מוזר שאתה חושב שאני מתנגד לכתיבת שירים. הרי שוחחנו על כך, וגם בפורום כתבתי שכתיבת שירים היא דרך מצוינת להתמודד עם הכאב האישי. להיפך. אינני מתנגד לכתיבת השירים, ואני מציע לכל מי שמבקש דיון וחשיפה בפורום לעשות זאת בעצמו במקום לבקר את האחרים. גם הרעיונות שלך לדיון מצוינים. אבל במקום לרשום אותם כך, למה שלא תפתח עץ חדש (הודעה חדשה), ושם תציג את אחד הנושאים, את הקשר האישי שלך לנושא ואת מחשבותיך בקשר לכך? יש בפורום שלנו מקום לכולם (בתנאי שיכבדו את אמנת הפורום): למשוררים ולמשוחחים, למי שנפגע במלחמה ולמי שסובל מפוסט טראומה מסיבה אחרת. אני קורא לכל משתתפי הפורום לכבד זה את זה, ולהתייחס ברצינות להודעות בפורום. בנוסף, אני מציע שכאשר מפרסמים שיר, זה יצויין בסוגריים (ש). להתראות, דרור

01/02/2002 | 01:20 | מאת: צVקA קומיי

אלן כתב/ה: > > 1 - אני מציע שנדון על נושא מאוד אקטואלי : איך הלומי-קרב > מתמודדים עם המצב הבטחוני בארץ ? > > 2- איך מתמודדים אם המכשולים שאנחנו נתקלים יום-יום אם > הבורוקראטיה הישראלית ? > > 3- איך להמנע מלהתעצבן ולזעום ללא סיבה ? > > אני זורק לך את הכפפה , אני מקווה שרבים ישתתפו בדיונים . במקום לזרוק כפפה (שזוהי בעצם הזמנה לדו קרב) למה שלא תרים את הכפפה ותתחיל לשנות את נקודת ההשקפה שלך על איך דברים קורים ולמה הם קורים שלך ובשבילי צביקה

01/02/2002 | 01:17 | מאת: צVקA קומיי

היום בערב ישבנו (טלי ואני במסעדת דגים בב"ש מסעדה מעולה בשם "לה-ברקודה) לאחר סיום אכילת המנה האחרונה של שרצי הים האדומים ראיתי משמאלי את אחת הנשים שסעדה ליבה ואשר שתתה מעט יין לבן - שרדונה שומטת ראשה ומאבדת את ההכרה. כל יושבי השולחן כולל אחת מהאורחות משולחן אחר הסתערו לעברה הזליפו מיים קרח ומיץ לימון על ראשה ופניה בעוד שאשה אחרת מחזיקה אותה יושבת זקופה ואחר סוטר בחוזקה על פניה גברת אחרת עיסתה נמרצות את כף ידה הימנית. אני המשכתי והזמנתי לעצמי קרם בוואריה כמנה אחרונה טלי שאלה אותי אם זה לא מפריע לי להמשיך להתענג על מזון בעוד הגברת משיבה נשמת לבוראה ואני אפילו לא הבנתי למה היא כל כך דרוכה - אמרתי לה שהמעשה הנכון הוא להשכיב את האשה על הגב ולהרים רגליה (אבל לא יכולתי לקחת אחריות על הביצוע) התקשרתי 9 מהסלולרי והשותרת שענתה לי אמרה לי שיש לחייג 101 וניתקה מבלי אפילו לחקור מה מי איפה ולמה. אז אני המשכתי ואכלתי לי את המוס בגרגרנות מהולה בכייף ולא היה לי יותר מידי נקיפות מצפון. כשהגיע האמבולנס קמתי ופיניתי דרך לאלונקת הגלגלים שהובאה והמשכתי להתגרגן על המנה טלי אמרה שאין לי לב - ואני חושב שכנראה מה שראיתי עד היום יצר אצלי חסימה רגשית בין המוח והלב שלך ובשבילי צביקה נ.ב זאת היתה הערה מטרידה "אל תברח מהקרב הזה" - לא ברחתי מעולם משום קרב ורמז כזה מקומם אותי

צביקה יקר, אני מצטער שדווקא המלים "אל תברח מן הקרב הזה" הן שהשיבו אותך אל הפורום. במבט לאחור, אני מצטער שהשתמשתי בהן, כי אינני אוהב את חדירת הצבא אל השפה. אבל על הבריחה מן הקרב אכתוב לך בהודעה אחרת שאפתח אחר-כך. הסיפור שסיפרת כאן הצליח לזעזע אותי. ברור לי, שלא במקרה בחרת דווקא בו. ועל מה מסופר בו? על מי שלידו מתרחשים דברים נוראים, והוא ממשיך לאכול את ארוחתו ורגשותיו כהים. ואולי זה מישהו שמסתכל מן הצד על הדברים, ובעזרת ההגיון אומר "אם אינני יכול לעזור, עדיף שאמשיך להתרכז בענייני". נדמה לי, שזה מסר ברור, שבא כתגובה על בקשתי אליך להפסיק להיות פאסיבי ולשוב ולהשתתף בפורום. למעשה, באמצעות הסיפור הזה אתה אומר לנו כך: אני יושב מן הצד וצופה בכם, במשתתפי הפורום, ורואה כיצד אתם יושבים ושוקעים בתוך הכאב והצער שלכם. אני יודע שהדרך הזו לא תוביל אתכם לשום מקום, ולכן אינני מציע לכם כל עזרה. רק אם תתחילו לפעול על פי דרכי אני אשוב ואשתתף בפורום, כי תצמח לי מכך תועלת. זה אינו מסר קל לעיכול, אבל אני שב וחש בו בכל פעם שאתה כותב "שלך ובשבילי", כאילו אם רק תציע את עזרתך יחשוד בך מישהו שאין לך גם עניין אישי בעזרה הזו. אבל היה בסיפור שלך גם מסר אחר, אינטימי, שאינני בטוח שרצית להעלות באופן כזה. באמצעותו אתה אומר: אל תחשבו שאם אני הצלחתי לצאת מהרחמים העצמיים שאתם שקועים בהם, טוב לי יותר. הנה, שילמתי על כך מחיר יקר: רגשותי כהו. בין השכל והרגש בנוי אצלי קיר גבוה שאי אפשר לעבור דרכו. אם תרצה להמשיך, צביקה, ולהביא את הקיר הזה אל הפורום שלנו, אני מבטיח לך לנסות ולסייע בניפוצו. זו בדיוק הסיבה לקיומו של הפורום הזה. להניח בו מוקשים וקירות, ולנסות יחד לנטרל אותם ולנפץ אותם. ואני כאן, שלך ובשביל כולם, דרור

מנהל פורום טראומה והלם-קרב