כך זה התחיל ועדיין לא נגמר אצלי לפחות

יהודה יקר, זה נשמע ממש כמו ספארי. אצלנו זה היה הרבה יותר פרוזאי. ביום שישי בערב יום כיפור כבר ידענו שתפרוץ מלחמה. היינו באמצע קורס מפקדים בצריפין, וחילקו אותנו לשתי סוללות. אחת עלתה לרמת הגולן, והשניה, ואני בתוכה, ירדה לסיני באוטובוסים. את התותחים המתנייעים (תומ"תים) שלחו על מובילים. בדרך, בצומת המטאורולוגית, עמדה קבוצה של חרדים שזרקה עלינו אבנים. כך החלה המלחמה שלי. הגענו לשדה התעופה של רפידים ובשבת בבוקר, כשאתה רק התחלת לחשוב על המלחמה, אנחנו כבר היינו מוכנים לה. בשתים-עשרה בצהריים בא מפקד האגד הארטילרי לפגוש אותנו, וסיפר לנו שצה"ל יודע שהמצרים מתכוונים לפתוח בערב במלחמה. כבר אז צה"ל היה צבא מוכן ומבריק, והוא גילה לנו שאנחנו נקדים את המצרים ונפתח במלחמה אחרי הצהריים. אבל צה"ל כנראה לא היה כל-כך מוכן, וכמה דקות אחרי שמפקד האגד עזב את המקום הגיעו מיגים מצריים והפציצו אותנו. פצצה גדולה נפלה במרחק של כחמישה מטרים ממני. זו היתה הפעם הראשונה שנהרגתי במלחמה, אבל למזלי הפצצה לא התפוצצה ואנחנו מיהרנו להתפזר ולברוח, ודי מהר העלינו את התומ"תים על המובילים וירדנו לטסה, כדי שנוכל להיהרג שם באופן קצת יותר מאורגן. זה הזמן לנוח. מספיק מלחמה לערב פורים אחד. לילה טוב, דרור