לצביקה וליהודה, אימי הקרב

שבוע טוב לשניכם, במקום להמשיך ולשוחח אתכם בתוך רצף השאלות, אני פותח נושא חדש, משום שנדמה לי שהדף הזה נתקע. אני מציע שבמקום להמשיך רצף ארוך, נפתח מדי פעם הודעות חדשות. השיחה על צחנת הגופות קשה לעיכול, ואני משער שלרבים קשה לקרוא את הכתוב כאן. רק עכשיו, כשדיברתם על גופות חיילי האוייב וחילוץ גופות חיילי צה"ל, הבנתי שמעולם לא חשבתי על כך, ושכנראה שאנחנו הגענו לשם בזמן שעדיין קשה היה לחלץ את הגופות, או שלא ניתן היה לעשות זאת, משום שלקראת הצליחה היתה הדרך משובצת בטנקים ישראלים שרופים ומבוקעים, ובגופות שרופות של חיילים שלנו. את הביזה אינני יכול לשכוח. ס. יזהר מספר על כך בספר שהוציא לא מזמן, אבל גם אני ראיתי כמה מחיילי הסוללה שלנו בוזזים את גופות החיילים המצריים ולוקחים 'מזכרות' אישיות. אני מתבייש בכך עד היום. דרור

לצערי, עד היום אינני יודע איפה נקבר אהוד. כשחזרנו מהמלחמה, העלו אותנו מיד להקים גדוד ברמת הגולן, ואיש לא חשב לדבר אתנו על המלחמה, על ההלם, ועל החברים המתים שלנו. משמועות נודע לנו מי פצוע ומי מת, למרות שראינו אותם נלקחים. וכך, לא היה לנו זמן לבדוק ולברר, לבקר את ההורים ולשאול היכן הם נקברו. וכך, אין ימי זיכרון ואין עם מי לדבר, והמתים ממשיכים לחיות בזיכרון. עכשיו, כשאני חושב על זה, אני חושב שאולי פשוט צריך ללכת ולחפש אותם, בשביל לשים לזה איזה סוף. דרור

אצלנו היתה אנרכיה מוחלטת. לא היו מפקדים, ולא היו כללים, ובעצם, כל אחד עשה כמיטב הבנתו. היו כאלו שבזזו גופות, בעיקר כדי לשמור 'מזכרות', והיו אחרים ששמרו על כבוד האדם. היו כאלו שמילאו פקודות מטורפות, והיו כאלו, כמו הצוות שלי, שלאחר ששמענו ברדיו על הסכם הפסקת האש הראשון עם המצרים סירבו למלא פקודה ולהמשיך לירות. לצערי, תותחים אחרים בסוללה המשיכו לירות, וכך, למרות ההיסטוריה הרשמית, הפרנו את הפסקת האש וגרמנו להרג נוסף, שאין לו סליחה ומחילה.