נזכרתי בסיפור נורא שנשמט מזיכרוני (ה)
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
זה היה בתקופת החגים ב-1992 . זה היה בעזה . בבית -כלא עזה . חיכינו לאיש מילואים שיגיע למשמרתו לשמירה . זה היה בתקופת ראש -השנה . אותו חייל ששמו פומרנץ טעה בדרכו. אישתו התקשרה לכלא , למפקדים כשראתה שהוא אינו מתקשר אליה . אנחנו התחלנו לדאוג . ידענו שקרא לו משהו אך לא ידענו את גודל הזוועה . הוא טעה בדרך . התושבים הפלסטינאיים עשו לו לינץ' ושרפו אותו חיים . הפרטים נודעו לי ברשת הקשר . הוא נכנס בטעות למחנה שאטי . לא האמנתי שמסוגלים לשרוף חייל שטעה בדרך בלי להניף עפעף . כמה אכזריים האויבים שלנו . אני שמעתי שהולך להיות היום מבצע בעזה ולומר את האמת אני לא שקט . זה מזכיר לי את התקופות הרבות ששרתי בעזה . הדברים הנוראים שראיתי שם בעיר . הכרתי היטב את כל מחנות הפליטים . את העוני של התושבים , את הדלות , את הצפיפות , את השינאה . את כל התמליל הנורא שיצרנו ושהפלסטינים יצרו במשך שנים . הדלות, והעוני תורגם לשינאה עיוורת , לרצון לחסל אותנו . אני יודע שמה שאני כותב אינו פופולרי , אך זה מה שאני מרגיש . אני מקווה שהחיילים ישמרו על עצמם . כמה פעמים נהרגתי ברחובות עזה . כל סימטא , כל פינה יכולה להפוך למלכודת מוות הרסנית . אני חרד שיכנסו בקן המחבלים הזה . אנחנו חיים בטירוף מאז אותו פיגוע שהיה בראשל"צ . אני חש שוב מעורער , מפוחד , לא מאוזן . אך אין לי אשליות בלי שיחות ושיפור כלכלי השקט יהיה קצר . אי-אפשר רק בכוח . צריך לקוות שפעם יהיה אם מי לדבר בצד השני . בידידות אלן
עזה, ובכלל מחנות הפליטים נשמרו ככה על דלותם ע"י המנהיגים ערביים ככוח להילחם בנו בכל הדרכים, אז אני מקווה שלא ישימו לב לדעת הקהל העולמית, וירססו אותם מלמעלה, ושפוצצו את כל המלכודות שהם שמו לחילים, שילמדו משהו ממה שקרה בג'נין, אפליו אם ימותו 200000 פלסטינאים, לא שווה שערה של חיל יהודי שנופלת ארצה.. שבת שלום.
רוז יקרה, לא מזמן הפנית את אורחנו החדש, אדם, אל האמנה שלנו. אני מזכיר גם לך את הבקשה להימנע מפוליטיקה, כדי שלא יהיה צורך להגיב על הדברים הבלתי נסבלים שאת כותבת כאן. קצת חמלה, רוז. קצת חמלה. דרור
וכך אף חייל יהודי לא תנשור שערה מראשו?
יו איזה הגזמות על הבוקר
אלן יקר, מי שאינו מבין בהלם-קרב עשוי לחשוב שאתה מדבר על פוליטיקה. לכאורה, אתה מדבר על הזעם שמעוררים בך אירועי הטרור, ועל הייאוש מסיכויי השלום. אני משער שרוז תקפוץ על ההזדמנות ותוציא את זעמה על האויב האכזר. אבל אתה רואה את שני צידי המטבע, את האכזריות ואת הצורך ביחס הומני גם לאויב. ובעצם, אינך כותב כלל על פוליטיקה. אתה כותב על מה שהאירועים מחוללים בך, על הטראומה ששבה ומתעוררת בך עם כל אירוע. זה תיאור אופייני של התופעות הפוקדות את הלומי-הקרב. לעתים, זה מה שקורה לחברה שלמה, הלומת-קרב, הנכנעת לטראומה ומסרבת להתמודד עם המציאות. הדברים שאתה כותב כאן ממחישים את הכאב הגדול של הלומי-הקרב, ואת הקושי להתמודד איתו. שלך, דרור
מנהל פורום טראומה והלם-קרב
