תשובה לכולם על הסיפור שלי

שלום לכולם, אענה לכולכם ביחד על כל השאלות: אדם, בעבר הרחוק ממש טבעתי ברחמים עצמיים אבל זה היה מזמן. עברתי שינויים עצומים במשך השנים מכל הבחינות האפשריות והקטע של רחמים עצמיים הוא כבר מזמן הסטוריה. אבל טוב שאתה מזכיר לי שהיה פעם דבר כזה... רוז, ניתקתי מגע עם גיסי, ואחותי במכתבי אליהם בו הפסקתי את ייצוגי על ידם. כתבתי להם שאין לי אמון בגיסי ועורך דיני מזה עשרות שנים, שלטענתו "איבד" או "השמיד בטעות" את התיק שלי - תיק שמן, אגב. (שמעת פעם בובע מייסעס כזה בחיים שלך?) כמו כן הוספתי שאחרי הורדתי מהאינטרנט חומר בנושא PTSD הגעתי למסקנה חד-משמעית שעלי לנתק אתם מגע. עותק מהמכתב קיבל גם השופט שיושב בתור ועדת ערר על החלטת קצין תגמולים (הוא מתחיל לקבל מושג עם איזה חארות יש לו עסק). לאחר חיים שלמים של אומללות נוראה וקורבניות בלתי-נשלטת אני מגלה שבעצם אני פייטר, עקשן, לא מוכן לוותר על זכויותי ולא מוכן לשתוק לגזלנים-המדכאים שלי. אני עובר תהליך מדהים של גילוי עצמי באיחור גדול. אבל הנזקים והאובדנים שנגרמו לי הם איומים ממש, ועדיין יש לי בעיות תפקודיות לא פשוטות שאני מתגבר עליהן בהדרגה. נשים התאהבו בי בעבר, אבל לא הייתי מוכן להיכנס למסגרת מחייבת כיוון שחשתי בבירור שאיני בוגר ואחראי מספיק כדי לעשות זאת. כרגע אני חי לבד, ומתפרנס מהבטחת הכנסה וסיוע בשכ"ד. מאוד מקווה שזה מצב זמני ושבעתיד אצליח לממש את היכולות והכישרונות שלי, שעד כה לא הצלחתי לעשות אתם כמעט כלום. כאשר אמרו לי בעבר שאני אינטליגנטי לא ממש האמנתי, כי הייתי מנותק מעצמי ומהמציאות ולא הצלחתי לעשות כמעט כלום. עם הדכאונות האובדניים שלי "התמודדתי" על ידי עישון מריחואנה, שהיתה פיתרון נהדר לטווח קצר, אבל גרמה לי נזק גדול בהחמרת הניתוק שלי מעצמי ומהמציאות. נאבקתי בתלות הנפשית שהתפתחה אצלי ב"הביט" הזה - וניצחתי. אוףףף, היה קשה. צביקה, פניתי לסיוע המשפטי כדי שימנו לי עו"ד שייצג אותי בערעור על החלטת ק. תגמולים. כפי שכבר כתבתי פה, אני לא חושב שהבעיה שלי נובעת מהשתתפותי במלחמת ששת הימים. ה"תרומה" של החוויה ההיא לבעיות שלי היא שולית ביותר. אלן, איש הגשם, א.ב.צ - תודה על האמפטיה. פניקס

טוב, חביבי, יש לך חתיכת עבודה לעשות, אבל אפילו רומא - כך אומרים - לא נבנתה ביום אחד. העיקר שאתה רוצה וחושב שאתה מסוגל, ואין דבר העומד בפני הרצון.

אחלה גבר שנלחם עד הסוף למרות את הקשיים ולמרות היותו פגוע..קיבל החלטה הרים שרוולים שם ראשון ונתן גז בניגוד לכמה חננות..כאן!!!!! סחטיין!

טוב, אז אני אספר לכם סיפור קטן ששמעתי. אינני יודע אם הוא אמת לאמיתה או אמת-על-דרך-המשל, אבל הוא משרת אותי נאמנה, ואולי יוכל להביא לעוד מישהו תועלת (לך אבי, למשל): החיים על פני עמק הבכא הזה שאנו רגילים לראות כעולמנו הם מסלול אימונים לנפש. כמו קד"צ, או טירונות של גולני, או קורס קצינים או משהו כזה. כל מכשול שמונח לפנינו, כל אירוע שקורה לנו, הוא בחזקת מבחן סיבולת ואימון למבחן הבא. כל מכשול עליו אנחנו גוברים (ולא חשוב כמה זמן זה לוקח לנו) מחזק אותנו ומכשיר אותנו ועושה את ה"נפש" שלנו יותר חסונה ויותר חסינה. נשאלת השאלה: אם זה האימון - אז מה היא המלחמה? ובכן, יש מי שאומרים שהמלחמה היא מלחמת-הנפש על עצם מהותה. יש מי שאומרים שהמלחמה הגדולה טרם נלחמה אבל יש להתכונן לבאות. יש שאומרים שכל עניין השואה (וחתיכת טראומה זו היתה...) היה בעצם להכין עתודות גדולות בבת-אחת. ואני - אני אפילו לא בטוח אם יש או אין גלגול-נשמות, השארות הנפש, וכו'. אבל - וזה אבל גדול מאד, לפחות בשבילי - עצם המחשבה שייתכן, שאולי, שאפשר שאנחנו גדלים מחיים לחיים, שיש המשכיות, שכל מה שאנחנו עוברים וסובלים כאן אינו מבוזבז אלא מהווה עוד נדבך ועוד נדבך במבנה העצום הזה שאנחנו קוראים לו נפש - אני מוצא שזה נותן לי סיבה טובה להמשיך, ומחשבה שיש הגיון וסיבה לקשיים. כאילו - אלה שנולדו עם כפית כסף בפה וחייהם מרופדים בשושנים, עוברים את החיים בלי "לגדול" (אולי זה פרס על הקשיים שהם עברו בהצלחה בפעם הקודמת...?). ולא - אני לא מאמין באלהים.

ובמילה אחת קשה באימונים קל בקרב

הנקודות שציינת , הן בדרך כלל ענין לסמינר שלם,והן יסוד השאלות של כל מי שקצת מוח בקדקדו. אבל אני לא אגע בהם בכלל, כי בשביל זה צריך פורום יהדות שלם, ואין דבר כזה יהודי שלא מאמין, אפילו צביקה אומ ר שהוא ב"ה לא מאמין :)

:-) יום טוב צביקה