אוי כמה עצוב זה

אפילו שנדמה שקראתי על זה מספיק וחייתי עם זה, לצד זה, מספיק, עדיין אני לא מבינה. אתם כועסים ? אני כועסת. אני יכולה להבין מוות (פחות או יותר) ואני יכולה להבין חיים (יותר) אבל את שני אלה שלובים זה בזה, את זה אני לא מבינה. וכל כך ניסיתי. והקטע המוטרף הוא שאני לא הייתי מוותרת על זה. הייתי ממשיכה. אהבה, אתם יודעים. אולי אני יותר מטורפת ממנו. אבל זהו. תם ונשלם. היה שלום אהובי.

אני רק יכול לנסותלהבין שאת קשורה למישהו מהפורום וצר לי מאוד לדעתי גם כאן יש קצת מהמוות

אני חייבת עוד משהו קטן. אני חייבת עוד הרבה דברים. אני לא מבינה את הויתור הזה. אני יודעת שאני לא מבינה. זה לא ניסיון להרביץ תורה במישהו. או פסיכולוגיה בשקל. אני לא מבינה. אני, כדי להבין, חייבת לחשוב שיש עוד דברים. זה משהו פנימי בי שיודע שיש עוד דברים שהם מעבר לפוסטראומה. וגם אם אני טועה בקשר לזה, אין לי מה לעשות עם הטעות הזאת. זה משהו בבטן שלי המטומטמת שטועה. כי אני בחיים לא אבין איך אפשר לעזוב אהבה. איך אפשר לעזוב את אופציית השקט. איך אפשר לוותר על זה. אפילו אם השקט הוא רק לפעמים. ואני יודעת היום שבפעם הבאה שאני פוגשת מישהו הלום קרב/פוסט טראומטי אני עפה קילומטרים משם. רחוק רחוק רחוק. כי אני צריכה לסמוך ואי אפשר לסמוך. אני צריכה יותר מאולי. אף פעם לא עזבו אותי ככה. באמצע האהבה. חשבתי שאותי לא עוזבים ככה. כל יום לומדים משו חדש. אמרתי לילדה שלי היום שככה וככה. עוברים דירה. אמרה לא. אמרתי מה לא. אמרה רוצה ארטיק סגול. לא הסכימה להקשיב. כל יום לומדים משהו חדש. אני רוצה למחוק את הצריבה הזאת בבטן, את השקט הזה של הטלפון שלא מצלצל להודיע. את הניכור הזה שיצרת. כאילו אוהב. כאילו דואג. כאילו בגלל המצב צריך להבין. אני לא מבינה כלום. לא מנסה יותר. אני הולכת מזה.