יום קשה עבו...(ה)

שלום פורום נכבד, יום קשה היה לי היום, אני יודע שזה קצת אגואיסטי מצדי שאני בא לפורום רק שרע לי, אבל העניין הזה שלכתו את מה שאני חושב קשה לי, בכל מקרה היום התחיל כמו כל יום, אולם כמו כל יום "נשמות" טובות דאגו להזכיר לי שלמרות העבדה שאני מנסה לחיות בתוך בועה.... בחוץ הכל .... ילדים הם רק ילדים על זה אני חושה כל היום, באוטובוס כמו באוטובוסים שכולנו מכירים כולנו זוכרים את הנסיעות האלו מהבסיס למקום ךכל שהוא... על החלומות על הפחדים החברות....ילדים גם אני היתי ילד.... היום בטלביזיה הי בחור שסיפר איך ניסה לפנות גופות והמראיין אמר לו זה בטח טראומאטי... הי\\וא לא ידע כמה. הילד הזה שנראה כל כך צעיר, אני את עצמי לא זוכר כך.. אבל הוא גיבור הוא בסדר.. דיברו איתו עובדות סוציאליות והכל יהיה בסדר.. אני רק מקווה כי הסיוט הזה לעולם לא עובר... היום היה יופ קשה ליד המשרד שלי היה מטען, אני בטלפון והכל בסדר, מדבר סוג דברים שמח...כאן לפחות מנסה לשכוח את העולם מבחוץ... ואז "בום" החלון רועד הקירות הרעש כל כך מוכר...ואני אני באינסטינקט רץ החוצה לארות לעזור למזלי זה היה פיצןץ מבוקר.. ברדיו יומרו מטען צינור... ואני כבר לא יכול לעבוד נזכר בכל מה שאני מנסה לשכוח. אשתי נוסעת מחר לכמה ימים ואני מנסה להיות גיבור הכל בסדר תסעי תעשי חיים בתך שאני בסדר, לא לא זה בסדר שאת נוסעת... אז למה אני כל כך מפחד... מפחד שהמטוס יתרסק.. שהיא תפגע בתאונה... למה למה כל מה שאני חושב עליו מתקשר לי למוות..... צביקה: תתקשר מחר טוב:-)

היי מעודה צור קשר מחר אחרי השעה 8:10 ולפני 17:00 להשתמע צביקה

ולהישאר בבית אתה לא מפחד? היום הם לא חוששים מכלום, הם דופקים בדלת , אתה פותח, והם ממשיכים בצרור יריות, לפעמים הם לא מנומסיחם כל כך, הם ישר יורים לך במנעול, ונכנסים אליך הביתה. "אם גם לבית הם נכנסים" אמרו לנו חברים מאלון מורה (זוכר מה הם עשו שם?) ומקרני שומרון אז אנחנו כבר לא מפחדים מכלום, מה שכתוב כתוב, מה שיהיה יהיה, בינתיים אנחנו ממשיכים לחיות.

שלום לדרור ולכולם, שבתי מהחום העז של אילת – כפי שמעודה ציין נסעתי לעבודה. (ולצערו זה קורה הרבה...) האמת היא שקראתי את מה שהוא כתב לפני שנסעתי – והיתה לי התלבטות קשה. אבל הייתי חייבת לנסוע – יכולתי לחזור ביום חמישי ושוב לטוס ולחזור היום אבל מסיבות ברורות הוא העדיף שאני לא אטוס פעמיים. לשמחתי הוא החליט להצטרף – והיה ממש ממש כייף!!! קצת לשבור את השגרה במקום שבו יש מין אשליה של בטחון שמגובה בחוויה המוזרה הזאת שלא מחטטים/בודקים את כל התיקים בכניסה לבתי הקפה, ולא רואים כל הזמן חיילים/שוטרים/מאבטחים מול העיניים.... תודה שתמכתם, ליאורה

שלום לך דניאל. אי מבין שזוגתך נוסעת. אני מציע שאם בא לך, אז אולי ניפגש? שלח לי מייל אם מתאים לך. א.ב.צ.

אני חושבת שתחושת המוות מסביב כל כך מוחשית, כשרואים התקהלות, ישר חושבים על איך זה אפשרי, אם חס ושלום יהיה פיגוע, ואנשים כבר לא כמו פעם לבלות, כל בום על קולי, מהפך את המעיים, וכל רעש מקבל מימד אחר, אבל אנחנו עם קשה עורף, שורדים, אחרי זמן ממציאים בדיחות על זה כמו למשל "ראית איזו מסעדה נפתחה במרכז תל אביב?" "כן? מי השף?" "תעזוב אותך משף, אבל המאבטח? וואי וואי,,,,ממש אלי פדרמן" אנחנו עם בטראומה עצמה, עוד לא פוסטטראומה, ואנחנו מנסים לעכל את הענין הזה, וזה לא מתעכל....אז פלא שכואבת לנו הבטן מכל פיפס?