מממ אז מה הם בעצם "רוצות" !

נושא: אנחנו רוצות... אנחנו רוצות בעל שיעבוד בהיי-טק ויביא את המכה אנחנו רוצות בעל שיוציא אותנו לסקי בחופשת החנוכה אנחנו רוצות בעל נאה שיודע להתלבש נכון ולבשל לינגויני ברוטב חמציץ וארומת סוביניון אנחנו רוצות צמוד-קרקע ברמת השרון הירוקה ו- 206 convertible אדומה ומבריקה אנחנו רוצות דוקטורט פוסט מודרני בנושא חדשני ועולה Victoria´s secrets , חולצות של גוצ´י ומיני מבד מעולה אנחנו רוצות להתחיל את הבוקר באילן´ס שליד המזרקה ובעזרת המאמן האישי לשמור גזרה דקה אנחנו רוצות לשלוח את הבייבי סיטר לקנות בלחם ארז משהו לאורחים ולדבר עם המדריך ל- Takeonedo על אמונה וערכים אנחנו רוצות חברות שיבואו אתנו לספא, רולים, פדיקור, מניקור ולרהט את הסלון מחדש שלא תהיה אווירת ניכור ואת ההלוגן שיצא ב- Habitat במבצע ליום האהבה ווילונות מבד ידידותי לסביבה אנחנו רוצות להגיד שלקרם ברולה בחתונה של צליל היה טעם זיפת ושלא יכול להיות שאימא שלה נראית ככה וזה בטוח פייס-ליפט ושחבר שלנו, דין, פתח מקום חדש בסיטי ושנקפוץ לשם בקיץ בין הטיול האתגרי באלסקה לחופשה בהאיטי אנחנו רוצות לשעוט על אתרי הקניונים בשבת בבקר עם הבעל החתיך והתינוק הנקי ולהגיד שהמגריט הזה לא כ"כ ביוקר ולצאת באמצע העבודה ל- lunch עם חברה ולספר לה שבהודו חווינו הארה אנחנו רוצות שעון עם קו נקי אבל קוקט וספר שכתוב כתיבה נשית פוליטקלי קורקט אבל אם צריך לבחור אחת מכל המשאלות שיש אנחנו רק רוצות להיות מידה 36

שטויות במיץ מה שנשים רוצות , זה איש אחד שיאהב אותן, יעריץ ויעריך אותן, בלי שום קשר לשום מידה לשום כסף, לשום גיל, ושיתן להן גם רחב מחיה. וגם הן אותו. ועוד מישהו כזה קטן שגדל וקורא להן אמא, לפחות אחד. כל השאר- פשוט בולשיט

אני מאד מסכים איתך,רוז. א.ב.צ.

אישי הלום הקרב, התוודה שכבר קשה לו לקבל את העזרה הצמודה של המשפחה ואולי כדאי שיעזוב. אני טענתי כבר לפני שנים רבות שהמערכת הטילה עלינו הנשים והמשפחה תפקיד קשה מנשוא ללא כל הדרכה ועזרה. אנחנו נשות הלומי הקרב הפכנו במשך השנים ל"רסריות" שאין להן זמן לצחוק ולחיות את החיים. כל זמן שהיינו צעירות, תמימות, ושק חבטות הכל היה בסדר. 30 שנים אחרי - כשהעזנו לבעוט ולקטר שהקרבנו את חיינו, הקריירות שלנו, ההשכלה שלנו, בועטים אותנו החוצה.... הסדנאות למיניהן, הטיפול הפסיכיאטרי והפסיכולוגי הצמוד שהם מקבלים אולי עוזר להם להתמודד-אך אנו הנשים נשארנו ללא טיפול ובבדידות מזהרת. צחוק, צחוק הגורל, לו טיפלו גם בנו הסובלות העיקריות-במערכת פגומה זו, לו משרד הבטחון לא היה מנצל אותנו עד היום, ונותן דעתו על הנזק הממשי לנו ולמשפחה, אולי גם אנחנו יכולנו לפעמים לצחוק....מאחר ואין זה כך, רבים מהלומי הקרב איבדו את נשותיהם,ביתם משפחתם. כיום משכשל כוחינו, ולאחר שהקרבנו את החיים, אנו יכולות לקבל בעיטה בישבן מבעלינו המטופלים ע"י פסיכולוגיות "קוליות".....אנחנו לא מעניינות, בנו אף גורם ממלכתי אינו מטפל למרות שאנו כבר פגועות יותר מהלומי הקרב עצמם.... רותי

.

רותי, את נשמעת מאד ממורמרת. את יודעת מה את רוצה? מה חשוב לך? מה סדרי העדיפויות שלך? אל תחפשי את מי להאשים, קחי אחריות. אף אחד לא הכריח אותך להיות שק חבטות של מישהו. אם לא היה לך טוב, היית קמה והולכת. אם רצית ללמוד, היית הולכת ללמוד. אם רצית קריירה, חפשי את עצמך. בכתיבתך את בוחרת להיות קורבן!!! דרך אגב, כאשת הלום קרב מגיע לך טיפול פסיכולוגי גם כן. בהצלחה. רות.

חאללס....לא כאילו מיפלצות... אמנם הראש לפעמים לא מתפקד....אבל אף אחד לא הכריח אותך לדעתי זו טעות לפרק מישפחה לא אומר שליקקת דבש....אבל חאללס!!

ישנה עמותה המאגת בתוכה משפחות של קטועי נפש הלומי קרב שלחי לי כתובת אלקטרונית ל [email protected] או צרי קשר בשעות היום לטל' 052-888486 שבת שלום צביקה

רותי שלום, קראתי את תגובותיהם של רות, צביקה, ואת שלך כמובן לדבריו של אור. נדמה שאור מסתובב בעולם עם הרבה כעס על כל מיני דברים שכנראה לא קשורים רק להלם הקרב. אם כך הוא רואה את הנשים בגדול, חבל. מאחלת לו ראיה קצת יותר מורכבת, ועשירה. ולך, רותי.. מבינה את כאבך, בתור בת זוג של הלום, אך האחריות אף פעם לא נמצאת רק בצד אחד. ולכן גם לדבריה של רות, למרות הקור והפשטנות שבהם יש משקל. זה שהמוסדות במדינה רבויית מלחמות ונכים לא יודעת עד היום לתת את המענה הנכון והמלא, לא לוקח את האחריות שלך כאדם לדאוג לעצמך, ולראות איפה את יכולה לשנס מותניים , לאזור את כוחותיך ולעזור לעצמך. את מוזמנת לכתוב לי למייל, ואשמח לספר לך על מספר דרכים להזיז ולשפר את המצב וכל זאת בהנחה שאת באמת מעוניינת לזוז, ולא להשאר בביצה החמה אך המוכרת שלך. מאחלת לך הרבה כח, סבלנות, ואמונה בעצמך. קודם כל בעצמך. מירב

שבת שלום רותי. אני קורא המון כאב וכעס בכתיבתך, ובעצם שמעתי דברים דומים גם בסביבה הקרובה אלי. אבל: המצב שאת מתארת לא נכון לכל הנשים, ולא נראה לי לקחת ולהאשים במצבך רק את בן זוגך. הוא לא אשם, הוא לא בחר בטראומה, וקשה מאד לחיות עם האשמות כאלה. אין כאן צודקים, לכן אין אשמים. הדברים שרות כותבת לא פשוטים לביצוע ואולי לכן גם כל כך מקוממים. אי אפשר לחיות בנתק עם מישהו תחת אותה קורת גג, ומה שרות מתארת מנותק. א.ב.צ.