בואו נדבר על נשות ההלומים....

שלום לכולם, לבקשת דרור, אני פותחת פה בעץ חדש, שכותרתו: הנשים בסיפור הזה. דרור בהודעתו האחרונה בנושא, ציין מספר דברים חשובים שיש להשיג בתחום ההכרה/הטיפו במשפחות בכלל ובנשות ההלומים בפרט. אני רוצה להוסיף דבר אחד שהוא חשוב ברמה המעשית. דהיינו: כדי להיות כח, כך שנוכל להשפיע, לבקש ולקבל את המגיע לנו. כדי שאכן יקשיבו לקולנו. אנו נשים חזקות, הנמצאות בהתמודדות יום יומית מול מציאות לא פשוטה, צריכות להתנער מהבושה. זו האוחזת בכולם. היא משולה לכבלים שאנחנו כובלות את עצמנו ולא מאפשרת לנו לזוז קדימה עם הצרכים שלנו. כל קבוצה המבקשת להפוך לקבוצה בעלת כח השפעה בחברה, צריכה להאמין שאכן מגיע לה , וכי העוול שנעשה לה, צריך להפסק מיד. כל עוד אנו הולכות עם כיסוי על הפנים וחוששות לצאת מהארון, כיצד נצליח לשכנע את אטומי הלב בצדקת דרכנו. 1. טיפול. להלומים המוכרים ע"י משרד הבטחון כנכים, ניתנת האפשרות להם ולנשותיהם לקבל טיפול אישי, וזוגי גם יחד. בשנים האחרונות פגשתי לא מעט נשים, שבוחרות לא להשתמש בזכות הזו. וחבל. חבל מאד. ההליכה לטיפול(שניתן כמעט בחינם) מאפשר לנו הנשים, ללמוד את הנושא, להבין את העובר עלינו, לפרוק את הקשיים והלחצים בהם אנו נתונות, ומאפשר לנו לרכוש כלי נוסף להתמודדות עם החיים שלנו. לכן אשה אשר בוחרת לא לנצל כלי זה, ( ולא משנה התירוץ) שוב, פועלת נגד עצמה. ומשאירה את עצמה בתוך ביצה טובענית במקום להעזר באנשי מקצוע להקל על דרכה. מחשבות, הרהורים, וטיפים נוספים. בהמשך. מאחלת לכולנו רק טוב, מירב

לכולם

שבוע טוב לבנות הזוג שלנו. אני מאמין ביכולות שלכן, עובדה אתן עושות את זה טוב כבר לא מעט שנים. אני מציע בזאת את עזרתי ככל שאוכל בכל תחום שיעלה בדעתכן. אני מאמין שככל ששיתוף הפעולה בינכם יהיה טוב יותר, אמיץ יותר, כך נגיע לתוצאות טובות יותר. בהצלחה. א.ב.צ.

לכל הנשים ולכל הגברים שבנות זוגן חשובה להן. העמותה למשפחות ההלומים ארגנה סדנא לנו הנשים. היו כאלו שסירבו, היו שבאו מסוייגות, אך בתום שמונה מפגשים כולן יצאו מחוזקות, עם תחושה של עוד. ואכן בתחילת אוקטובר מתחילה סדנא חדשה, . נותרו עוד מספר מקומות. כל הפונה זוכה. וזה אני אומרת מנסיון. אז בהצלחה. מירב. לפרטים ניתן לפנות אלי, פה. או אל פירחה העומדת בראש העמותה.

אני חושב שצריך ורצוי למצוא גורם מממן לפעילות זו. לא יתכן שפעילות שבאה כדי לתמוך בנשות ומשפחות הלומי קרב תהיה חסרת תיקצוב של משהב"ט. ( גם כך אנו לא גומרים את החודש ) א.ב.צ.

נשות הלומי הקרב – גם אני שייכת לקבוצה הזאת –אבל אני לא מזדהה עם הקבוצה הזאת. ואני לא מתביישת ולא מסתתרת ועדיין בוחרת שלא לבוא לסדנאות. אני רוצה לנסות ולהסביר למה – למרות שאני יודעת שאני לוקחת סיכון כי הדברים שאני מתכוונת לכתוב עשויים לפגוע... ולכן מראש אני מתנצלת ואומרת שזה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות. אני רק רוצה להסביר איך אני מרגישה ואני לא מתכוונת לשפוט אף אחת אחרת. זה הדעה הסוביקטיבית שלי ומראש אני מצהירה שאולי אני תמימה? צעירה? מדחיקה? לא קולטת? חיה באשליות? קצת רקע - הפגישות הראשונות שהיו לי כמו גם חלק מהחומר התאורטי שקראתי, מאוד מהר הביאו אותי להבין שיש (וסליחה על ההפשטה) שני סוגים של אנשים שחיים עם PTSD כאלה שבוחרים לחיות עם זה וכאלה שלא. (ויכול להיות שזה לא רק עניין של בחירה אבל זה כבר דיון אחר). מדובר להבנתי במיקוד שליטה פנימי (אני יכול לשנות לבד) או חיצוני (כל העולם צריך לעזור לי) – ושוב סליחה על ההפשטה. אני גם חושבת שיש שתי סוגים של בנות זוג – או אולי סוג של רצף עם שני קטבים. ושוב מדובר במיקוד שליטה (locus of control). אני חיה עם בן זוג – יותר נכון אני בוחרת לחיות עם בן זוג שסובל מ PTSDאבל (נכון לעכשיו) קם כל בוקר (כמעט) והולך לעבוד (ואני בצורה הכי פחות מתנשאת – פשוט מעריצה אותו!). מרבית השיחות שאני מקיימת עם נשים של הלומי קרב מאוד, מאוד מבאסות אותי. אם חלקן (כאלה שפחות ביאסו אותי) אפילו חלקתי את אותן התחושות... אני מניחה שקשה לי עם תחושת האין אונות (אני לא בטוחה שכך כותבים) שאני קולטת – ואני מניחה שמתחת לכל אני פשוט פוחדת/חרדה להגיע לאותו מצב. בחויה שלי מהשיחות אתן, אני שומעת שלא תהיה לי ברירה ושהמצב הוא באמת נורא, ושזה רק עניין של זמן ושגם אני בסוף אשבר ואכעס עליו (ויחסית למילים שאני שומעת – אכעס זה מאוד עדין). ואני לא מרגישה שאני בדרך לשם ואני לא מאמינה שאני אגיע לשם – למרות שהמצב לא קל ולפעמים אפילו מאוד קשה!!! אבל רבותי זה המצב והשאלה היא מה אנחנו עושות עם זה..... ומכאן מאוד קשה לי להזדהות עם קבוצת האם הטבעית, נשות ההלומים. באופן אישי לי זה מאוד חבל כי מאוד הייתי שמחה למצוא קבוצה שאני כן יכולה להזדהות אתה – אבל מיקוד השליטה שלי הוא פנימי וכמו שאמא שלי הסבירה לי כשהייתי קטנה - בתרגום חופשי מאנגלית – כשאלוהים נותן לימונים מכינים לימונדה. אולי בגלל זה אני פחות אמפטית לנשים ויותר מזדהה עם הגברים (ואולי זה בגלל שיש לי המון נסיון מהבית וקשה לשנות הרגלים) למרות שאני לומדת לפרגן לעצמי לא מעט :))) ושוב אני אומרת ואני מקוה שמי שקרא עד לכאן, מבין שהכוונות טובות. מספיק לעכשו, ובאמת בהצלחה לכולנו! ליאורה

אהבתי!!! בעיקר את זה שהוא קם כל בוקר והולך לעבודה!!! וזה כבר עבודה טובה של האישה..כל הכבוד

ליאורה שלום, לא מכירה אותך אישית, שמעתי עליך , ויצא לי להכיר מעט פנים אל פנים את בן זוגך. חושבת שכל עוד פשטנות נלקחת על ידנו ככלי עזר בדרך להבנת עומק המורכבות אז זו לטובה, אך אם אנו נשבים בתוך כבליה פיספסנו לא מעט. ואסביר. את טוענת שההלומים כמו גם נשותיהם מתחלקים בגדול לשתי קבוצות , שתי דרכי התמודדות עם אותה בעיה. לא אתמקח אתך על החלוקה עצמה, אך בתור בת זוג של הלום שקם כל בוקר ומתאמץ ללכת לעבוד, ובתור אחת שיש בה הרבה עוצמה, אמונה ואופטימיות טבעית, עדיין ההתמודדויות והסימפטומים דומים אצל כולם. ומאחר ועצם ההתמודדות לא משנה את עצם קיום הבעיה, והקשיים, למה שלא נעזר בכל מי ומה שיכול לעזור לנו לקדם את עצמנו. בתור אחת שהשתתפה, יכולה לספר לך שלא הגעתי לשם כ"אחת מ.." , לא הרגשתי שייכת אלא ניסיתי לתת לעצמי כמה שיותר תמיכה. הקבוצה לא היתה הומגנית, ואני הרגשתי בתחילה מאד אווט סיידרית, אך ככל שהעמקנו ועזבנו את ההגדרות, למדתי כי מכל אחת יש לי מה לקבל, גם זו שנמצאת בצד השני של הסקאלה בדרך בה היא בוחרת או בפועל מתמודדת, חושבת שגם תרמתי לאחרות בכך שראו אותי , צעירה, ואופטימית ומסרבת לקבל את תחזיותיהן הכל כך פסימיות. בקיצור, לכי לדרך אשר עושה לך טוב,. וטיפ אישי, כשאני מביטה לפחד בעיניים הוא תמיד תופס מימדים קטנים יותר ממה שהיה בתחילה. מאחלת לך רק טוב מירב

שלום לכן נשים. היה לי מעניין מאד לקרוא את הדיאלוג שלכן. אך.... חסרות כאן לצערי תגובותהן של בנות זוג נוספות. מקווה אני שיעזרו אומץ וכוחות, ויביעו את דעתן. בהצלחה. א.ב.צ.

וכשאני כתבתי מספר דברים דומים, חשבו שבאתי להעליב, אבל אני שמחה שאת כתבת את זה שוב, (לדעתי ההתנצלויות מיותרות, אבל כל אחד והרגישות שלו) וכולם יודעים שאת לא רוצה לפגוע כי את מהמקום הנכון, ואני חושבת שאולי דוקא ממקום כזה, לא בטוח שתמצאי את הכוח והעידוד מנשים אחרות, אולי תתרמי להן, כי בעלך כן יוצא לעבודה ומתפקד ברמה כלשהי, ואולי מנתינת הכוח תשאבי כוח. אבל מצד שני, אולי דוקא קבוצת תמיכה הטרוגנית, של נשים שונות, כשלכל אחת בעיה אחרת לגמרי, נאמר בן חולה, במחלה פיזית כלשהי, ואחרת עם בעל עם בעיה שונה כמו למשל קלפטומניה, ושלישית, עם בעל אלים, או אחת עם בית וילדים ובעל נרקומן,, וכל מיני צרות שיש לאנשים, אז תהיה שם אחת עם עוד בעיה שנקראת הלם קרב, נכון שזה לא ממקד את הבעיה, אבל זה הופך פחות מאיים. מתוך כך שאתה רואה איך אחרים מתמודדים במצבים שונים, אתה לומד לחפש, ולמצוא דרכים יצירתיות לצאת מהברוך של עצמך, או לפחות להקטין את הנטל, ולהקל על המעמסה. כי יש פתגם חז"ל שאומר "אין הבור מתמלא מחוליתו" כלומר כמו שהבור צריך מקור חיצוני למלא אותו במים, כך כל אחד ואחד מאיתנו, צריך מישהו ומשהו חיצוני שיפרה אותו בכל מיני דברים רעיונות, דמיונות, וגם השראה של כוח, אני כן בעד קבוצת תמיכה, אבל שתתאים...

שלום מירב. מדהים לראות עץ כזה שאת ניצבת בראשו. כמה סימלי. יום טוב לך. א.ב.צ.