בעיקר לנשים שבינינו..

שמתי לב שאנחנו מדברות הרבה מסביב, ולא ממש קוראות לילדים בשמם. אז אם אנחנו מבינות שצריך לעשות כדי לשנות ולא להיות במקום שכה הורגלנו לו, פשוט צריך להתחיל , כל אחת בקטן שלה. ולמה כוונתי: למשל נוגה, כתבה פה אתמול שגם הילדים פגועים: אנא, שתפי אותנו בדוגמאות, איך נראת הבעיה, מה את עושה כדי להתמודד, זה יכול לעזור לכולנו. או למשל גם ליאורה וגם לי כותבות על פוסט טראומה משנית. על מה אנחנו מדברות מעבר להגדרה הקרה והמקצועית. בואו נשים את הקלפים על השולחן, ניגע בכאב בקושי ונזוז איתו , באמונה שלי, למקומות יותר טובים עבורנו. ארים את הכפפה שזרקתי: הילד שלי בן 7. מרגע היוולדו אפיין אותו רוגע יוצא מן הכלל. משהו חולמני, שהיה לי תמיד מאד קל להציב לו גבולות, הוא פשוט ידע מה הוא רוצה, ובדיבור גם בגילאים קטנים הצלחנו להגיע להבנה, גם בנושאים שהיתה לגביהם אי הסכמה. בערך מגיל 5, שאז המצב של בן זוגי החמיר התחלתי להרגיש בשינוי. אפשר לומר שינוי די משמעותי. הנתונים: חוסר סבלנות, דריכות, פתיל קצר מאד, הרבה כעס שהוציא בעיקר עלי בתחילה חשבתי שזה שלב בהתבגרות(כך קראתי בספרי ההתפתחות) בנוסף עברנו למקום חדש, גן חדש, וגם נכנסתי להריון. לקח לי לא מעט זמן לחשוב שאולי בכלל זו פשוט האוירה המתוחה מאד בבית שלא היתה מנת חלקנו קודם. אשמח לשמוע תגובות, לקבל אומדן של יחסיות , בקיצור, דברו....... שלכן, מירב

שלום, דרור: כן אשמח להרחיב, הלא גם לשם כך אני פה. בתחילה שייכתי את השינוי אצל בני לשינויים שחלו במשפחה, אך הכל היה נדמה לי מוקצן מידי. ואז חיפשתי תשובות נוספות. קראתי חומר מקצועי על הגיל שלו, דבר שתמיד עוזר לי להתכונן לצפוי, ולהתנהג בצורה מבינה כשהדברים קורים.(זו עצה שטובה לכל גיל, מינקות ועד זיקנה).מידע זה עוצמה. בנוסף התחלתי ללכת לטיפול אישי, שפקח לי את העיניים הפנימיות שלי, ומאז אני עובדת עם עצמי ללא הפסקה. באשר להתמודדות ביום יום, הבנתי שקודם כל זה בריא שהוא מוציא כעס, והעובדה שהוא מצליח להוציא את זה רק כלפי, ולא כלפי אחותו החדשה, או בכיתה, מראה כי הוא מרגיש מספיק בטוח באהבתי ובמקומו במשפחה. כל ההתייחסות שלי לכעס שלו השתנתה וראיתי בו(בכעס) שחרור של לחץ בריא, בנוסף ירדתי ממנו קצת בדרישות, ועמדתי רק על הדברים שנראו לי עקרוניים. במקביל, עשיתי לו למרות הולדת אחותו וכל שאר הבאלגנים, חצי יום כייף פעם בשבוע רק שלי ושלו מחוץ לבית. והמשכתי לחבק, וללטף ולנסות לדבר על הקשיים שלו ושלי כשהיה נדמה לי שמתאים לו. בודאי היו עוד דברים, כשאזכר אכתוב. מירב

גם הבן שלי בן 12 מיתנהג כך...פתיל קצר לעומת זה הבת שלי היום חיילת עולם אחר רגועה ונעימת הליכות עכשו לך תדע מי מה מו הבן יצא דומה לי גם פיזית וגם באופי....(פתיל קצר) הבת כנראה לקחה את האופי של אמה שגם היא רגועה בדרך כלל... לשייך את זה לפוסט טראומה ??שלי?? אולי כן ואולי לא....מה שכן שפרצה אצלי הפוסט טראומה...הילדה היתה בגיל 7 לעומת זאת הבן נולד ישר לתוך הקלחת....אולי יש קשר???

בת כמה היתה בתך ובן כמה היה בנך כשנפגעת? מה הם זוכרים? האם אתם מדברים על כך? מה אשתך חושבת על כל זה? צביקה

שלום לך מירב. אין אני רוצה להקל ראש או להמעיט בערך דברייך. הנושא שאותו את מעלה כמו כל נושא אחר מורכב מקצת יותר מתחום הפוסט טראומה. יש ערך לשינויים חברתיים של הילד, יש ערך להולדת אחים חדשים, המעבר שלו מגן ילדים לבית ספר, וכ"ו.......... אני חושב שצריך מאד להיזהר ממצב שבו לוקחים כל בעיה ומלבישים אותה על הפגיעה של בן הזוג. נכון שלפגיעה יש מקום והיא מאד קיימת בחיי היום יום, אבל יש הבדל בהיתמודדות עם בעיה כל שהיא אם מבינים מה המקור שלה. שלך, א.ב.צ.