יום בחיי משפחת הלומי-קרב (ה)

חשבתי הרבה אם אני רוצה להחשףואיזו מטרה זה ישרת אני מאמין בזכות הקיום של החשפות כזאת ובתנאי שלא תהפך למציצנות!!! אני מציע שניחד עץ מיוחד לנושא ומידי פעם דרור יפנה ע"י קיצור דרך חזרה לעץ את מי שלא מודע לעץ צביקה

היי צביקה נעים לגלות שאתה עוד מסתובב פה. מזמן לא דברנו. אשמח אם תיצור איתי קשר. רמי.

למרות הכותרת "יום בחיי משפחת הלומי-קרב" , אני חושב שאתחיל דווקא בלילה ובשעות השינה. הלכנו לישון אחרי חצות. כמובן שצריך להיות שקט מוחלט ושום אור מרצד אסור שיפריע את ה"שלווה" מה שאומר שאי אפשר לקרא ספר לידי או לצפות בטלויזיה. ב3 כבר התעוררתי והתחלתי לזוז ולרטון במטה - כי משעמם לי להיות לבד. עוד כמה דקות ורעש המקלדת מנסר בחלל הבית - צביקה משחק לו משחקי מחשב פשוטים. פתאום זה מה זה חשוב לראות מה קורה בעולם אז מתחברים לאינטרנט וחוזרים לפורום, אני מחפש משהו מעניין וחדש אבל כבר אין משהו מלהיב ומריץ אנדרנלין משהו שיקפיץ חזרה את הערנות, OK אש אני שולח כל מיני אימיילים לכל מיני אנשים רק כדי לקבל מהם מאוחר יותר תשובות כדי שאוכל לשלוח להם מחר עוד פעם מכתבים ולחשוב לעצמי הנה אני אדם פעיל תראה כמה תכתובת נעשית מסביבך כשבעצם הכל שטחי ולא מסב שום עניין אמיתי. והזמן (האוייב שלי) ממשיך לזחול לו בשקט ואני ממשיך ועובר לקרא את כל העתונים שבאינטרנט ומחכה לזריחה כדי שאפשר יהיה לעשות יותר רעש ולשמוע מוזיקה (איזה מוזיקה איזה נעליים - מוזיקה מונוטונית של כלי הקשה בפול וליום לתוך האוזניות ואז להתלבש ולצאת לעוד יום עבודה וחוזר חלילה לילה לילה. ומה זה עושה לערנות ביום? ומה זה עושה לזוגיות? ומה זה עושה למשפחה? ומה זה עושה לצביקה שפוחד להרדם כדי לא לחלום? כדי לא להרגיש? כדי לא לפחד ולהזיע כל לילה כל הלילה?

שבת אחר הצהריים. החלטנו ליסוע לטייל קצת. קולו חותך את האויר בעוד אני והילדים מתלבטים , "לים, רק לים, שם הכי טוב לי". אני : "ים זה תמיד טוב,". הגענו לחוף ת"א, לטיילת החדשה ליד הנמל הישן, חשבנו למצוא ים בתמונה הטבעית שלו, ומצאנו בתי קפה, והמוני אנשים. טיילנו לנו מנסים להתבודד מול הגלים ולנטרל את כל השאר, פתאום אני רואה מרחוק שיש חנות של מוצרי בית ממש ליד, אז אני אומרת שמתחשק לי לקפוץ, מציעה לו להשאר ליד הים, אבל הוא מתוך השתדלות אומר" לא, אני רוצה דוקא לבוא אתכם". בתוכי אני מעריכה את המאמץ, יודעת שחנות גדולה היא פירצה לא פשוטה. כבר התרגלתי שלחנויות גדולות, או סתם לקניה בסופר עדיף ללכת לבד. למה לבד? כי מרגע הכנסו לשם, הוא יהיה טרוד , דרוך ולחוץ למצוא את פתחי היציאה השונים למקרה שהקרב יתחיל פתאום ונצטרך לברוח. אחרי זה תחושת המחנק הולמת בו, ואני במקום לבחור ירקות וקורנפלקס להנאתי עסוקה בלהציץ בו (מבלי להלחיץ) כדי לראות שהוא בסדר,. ואז מתחילה סדרה של שאלות."אתה בסדר? אולי תצא ותחכה לנו בחוץ, והוא בנסיון להיות בסדר, לא להעיק יגיד פעם אחר פעם" אני בסדר, עזבי,". מצד אחד רוצה לעזוב, לכבד את רצונו, מצד שני עומד לידי אדם שאני רואה דרכו את הלחץ המתגבר, וכואב לי , ומבהיל לי. בקיצור, נכנסנו לחנות, בתחילה הבטנו ביחד במנורות, אחרי זה ראיתי במרחק שתי שורות משם כלי בית, ופשוט הלכתי לי מבלי משים לבדי להציץ בכלים, הרגשתי שאני לבד במחלקה דבר שלא הפריעה לי כלל, (הלא אני רגילה), אבל אז הוא פתאום הגיח כולו דרוך, קפוץ, וכועס,. " איפה נעלמת???שואל בטון מלא עצבנות. " ואני לתומי אומרת מהמקומות שלי שזקוקים לחופש " מה זאת אומרת איפה נעלמתי, אני פה לא? מה חייבים לעמוד אחד ליד השני בלי לזוז? הוא נעלב, לא הבנתי אותו, אני מסתגרת לתוך עצמי במסלול הידוע. לעצמי אומרת: :"אפילו אי אפשר ללכת לחנות בשקט" ... ואז מגיעים לקופה, ואני רואה אותו מזיע, מתקשה לנשום, מבקשת שיצא ויחכה לי בחוץ באויר, או אולי בכלל נלך ונוותר על הכל. אבל שוב, הוא מתאמץ, אני נלחצת. אולי הוא מתעלף עוד רגע , וכל זה בעבור איזה צלחת יפה למטבח. רוצה כבר לסיים, ....יוצאים , והוא מתחיל להרגע, תוך כדי גם מחליט לספר לי למה היה לו קשה כל כך שנעלמתי , האסוציאציות שזה העלה בו, דברים שלא הייתי מסוגלת לדמיין אם לא הייתי שומעת אותם במו אוזניי. עשה לו טוב לדבר, עשה לי טוב להבין מה קרה שם כמה דקות לפני כן בחנות. כך עברה לה עוד שבת, עוד ביקור חטוף ו" פשוט" בחנות.

הוי צביקה, חשבת פעם שגם בת הזוג נדבקה בפוסט טראומה? שגם היא מתעוררת לילה לילה, וחושבת שהיא ערה לבד-יוצאת למרפסת ובן זוגה עומד בפינה מעשן סיגריה אחרי סיגריה וגם הוא אינו נרדם? לשוחח ? - מה פתאום- חבל על הזמן. פחד! אולי אם אגיד מילה, אשאל, הוא יתפרץ ואולי בכלל ירצה לקפוץ מהקומה הגבוהה שבה אנו גרים? מתיישבת במטבח בשקט בשקט בשקט עד שהוא נכנס למיטה. נכנסת לחדר השני, פותחת את הפורום - מגלה "מלחמות" עם טיפוסים שונים, מבינה שאין למי לפנות, שאי אפשר לקבל עזרה ממשית. ממשיכה ב"דיכי" גם בבוקר. מגיעה לעבודה לאחר ליל נדודים-"החברה הטובה" שואלת מה קרה לעיניך הלילה? רותי

הערב אחרי העבודה קפצנו להצטייד בהום סנטר בב"ש הכל היה בסדר בדרך אפילו התפלפלנו י. בנה של טלי (אשתי) שעולה לכתה ב' ואני על כל מיני נושאים שברומו של עיניין ותכננו היכן נאכל ארוחת ערב, נכנסנו לחנות והתבדחנו על רצועה המתאימה לחתולה שלנו תוך מישוש שרשרת ענק והכל היה בסבבה. עמנו בקופה ואז י. ביקש מתנה וטלי והוא הלכו לחפש "הפתעה", בינתיים תורנו הגיע והקופאית חישבה את כל מה שקנינו והם עוד לא חזרו, שרקתי את השריקה שלנו, שרקתי מספר פעמים - כלום, קראתי להם - כלום, עזבתי את העגלה העמוסה והלכתי לחפש אותם איפה שחשבתי שהם אמורים לחפש את המתנה ולא ראיתי / שמעתי אותם למרות שקראתי להם (ותאמינו לי יש לי קול עבה וחזק). אחרי כמה דקות הם הופיעו ובידם קלטת וידיאו מחייכים ושמחים ולא הבינו למה אני מזיע (WALLA כמה הזעתי - הרבה) ורק אז שמתי לב והבנתי שאני בהתקף חרדה חריף, עד לאותה שניה האשמתי את כולם בהכל בלי לחבר זאת למצוקה שלי חשבתי שיש כאלו שהם מפונקים אחרים פזרנים ולא אחראיים ושאף אחד לא רוצה בי ולא אוהב אותי ולמה לא חושבים אולי אני רעב - באמת לא הייתי אבל אחר כך מה זה טרפתי, לא להאמין ואולי אני בודד ואולי נבהלתי בקיצור הייתי מה זה קרוב לערוך סקנדל - ככה קרוב!!! ולחשוב שלא לפני הרבה שנים זה מה שהיו חוות בנותיי וגרושתי בכל יציאה שיצאו איתי וכל פעם לא לדעת מה יפוצץ ומה יטריף את האידיליה - עצוב לילה טוב צביקה נ.ב ולנסות אחר להרגיע את טלי כל הזמן ולהגיד לה זה לא את זה אני ולנסות להסוות את המתח שלי - נחנקתי מפרור לחמניה אחר כך מרוב שכל הגוף שלי היה בעוררות והשתעלתי שיעולים מה זה עצבניים (אבל אני האשמתי את הלחמניה)

על מה בדיוק לכתוב, על לילות מסויטים, על תגובות תוקפניות (מילולית) לדברים פשוטים ויומיומיים הגורמים לי להפסיק לדבר איתו כמעט לחלוטין כי תשובה פשוטה לשאלה פשוטה שלו, מתפרשת עקום והתגובה שלו היא בכלל לא למה שעניתי אלא למה שרץ אצלו בראש באותו רגע. העלבויות בלתי פוסקות שלו מדברים שנדמה לו שהתכוונתי אליהם אבל אני ממש לא..... ועוד ועוד ועוד. קשה ומעייף מאוד, ועם כל הרצון להבין ולתמוך, אני לא מוכנה לותר על האני והעצמי שלי. אני מוכנה לקחת 100% אחריות על מעשי ודברי ולהתנצל אם פגעתי, אבל לא מוכנה לקחת אחריות על מה שנדמה לו שאמרתי. :(

לי יקרה, מכל מילה שלך ניבט וזועק הכאב והעייפות , מחבקת אותך מתוך הבנה גדולה, ואמונה שיכול להיות הרבה יותר טוב. הבעיה במצבים הללו, שאנחנו מתרגלות (גם כשאנחנו כועסות ומותשות )לשגרה הזו, ולזוז ממנה צריך החלטה ומעשה. (לא מכוונת לשום דבר ספציפי). בהמון הזדהות ואמפתיה מרחוק, מירב

וכשיצא ספר, אני מוכנה לעזור בעריכה ובהגהה, סיפורים יש לי רק יד שניה.

שלום לכם. אני קורא שוב ושוב את הכתוב בעץ זה, ומאד מאד קשה לי. מדובר בנו, ואין לי ספק שאני לא היחיד שהדברים פה קשים לו, זה מעמיד את המראה מול הפרצוף שלנו. אני צריך זמן לחשוב!!! א.ב.צ.

האם זה נכון להעלות מחדש את הזכרונות? האם זה נכון להחשף שוב ושוב לסיפורי מלחמה כואבים? אולי בעלי שמנסה בכל מאודו להיות רק עם אנשים שלא חוו את הסיוטים שלו, אולי זו הדרך הנכונה? כאשתו של הלום קרב אני מבולבלת. בעלי בזמן טיפול ארוך וממושך אצל פסיכולוג, ניסה להתאבד. חלק משיטת הטיפול היה שהוא יכתוב או יצייר את החלומות/סיוטים שלו היום אני מבינה ששיטת הטיפול הזו הפילה אותו. היום הוא מסרב בכל תוקף להשתתף בקבוצת טיפול של הלומי קרב. הוא ממעט להפגש עם הלומי קרב. לא רואה חדשות. אחרי שנים שעודדתי אותו להקשיב לעצמו, אני מנסה ללמוד ממנו.