התלבטות

שלום לכן/לכם, קראתי את דבריה של דורית, וברגע אחד היא הצליחה לעורר אצלי את הספק שלא היה קיים לפני כן לגבי נכונותו של הפורום בחיינו. האם המקום הזה מוסיף או גורע??, בהנחה, שאנחנו לא בתחילת הדרך, וכבר כל אחד מאתנו לחוד ושנינו ביחד נגענו במקומות כואבים, שאלנו את עצמנו שאלות קשות, שחזרנו אלף פעם את התסריט הטראומטי, הבנו את המושגים השונים שהפכו למנת חלקנו, האם לאחר כל אלו, ההמצאות פה, יום יום ולו לרגע קט, אין בה מעין גירוד בפצע מדמם דבר המקשה על הפסקת הדימום, ונסיון לחיות במונחים יותר רגועים. מצד אחד המקום הזה מאפשר פורקן, תחושת שייכות, וליבון רגשות ומחשבות בנושא. מאידך, יש פה משהו אולי קצת מזוכיסטי, שוב ושוב לקרוא את הסיפורים הקשים של כל אחד שוב ושוב לראות את הקושי במקום את האור. סה"כ חסרה במקום הזה תקוה, או דוגמאות רבות לנצחון . אני מקוה שזה לא נשמע כמו יריקה לבאר שגם אני שותה ממנו, אלא התלבטות טבעית בנסיון למצוא את הנתיב שיהיה נכון לי ואולי לבן זוגי. אודה למי מכן/מכם שימצא לנכון לשתף אותי במחשבותיו לגבי שאלה זו. מירב

אין ספק שהתשובה שונה אצל כל אחד. מבחינתי- אולי מכיון שאני חדשה כאן, העובדה שאני שומעת מאחרים דברים המשותפים להם ולבעלי, ומאחרות- דברים המשותפים להן ולי, בשלב זה הדבר מסייע לי לתפוס מרחק ולהסתכל על אותם דברים- אבל בלי כל המטען הרגשי שיש לי כשזה בביתי. כך הפרספקטיבה קצת שונה וקל לי קצת יותר להבין ולקבל. אם אוכל לקחת מעט מזה הביתה-דייני. אני לא נכנסת לפורום כדי לפתור את בעיותינו- ברור לי שזה בלתי אפשרי, אולם עצה או הבנה, זה כן, ולי זה טוב. בהצלחה :)

יפה...... כל הזמן אני צועק גוועלד ולזה בדיוק היתכוון המשורר אבל ...אני חולה נפש והם יפי נפש....מזוכיזטים!!!

שלום גם לך מירב שאלה טובה האמת שלא פעם אני חושב ביני לביני האם להעיר שוב את הדוב משנתו וכאחד שאחוז דיבוק אני שב לביתי הקטן הכחול והאמת טוב לי כאן ובאמת איני מוכן ורוצה לשכוח את הזכרונות שבתוכי אני אוהב אותם וחי איתם וכנראה בזכותם לאחד שרואה את הדברים מהצד אולי זה יראה לא מציאותי או נורמאלי אבל לי בהחלט זה עושה טוב למרות שאני לפעמים יודע אך לא מודע לסבל שאני גורם לזולת זה בערך המסר שלי ערב טוב

ואני לתומי חשבתי שכל מי שכותב/ת בפורום עושה זאת ממניעיו הוא/היא לאחר שקיבל עליו אחריות לתוכן הכתוב לדעתי סיבות רבות ושונות יש לכותבים בפורום ועצם התהליך הארוך שנמשך כבר יותר משנה אומר שלפי חוקי ביקוש והיצע כנראה שהפורום נותן משהוא לא רק לקוראים אלא גם לכותבים מנסיוני אני יכול להעיד כמה תפניות וגילוים עברו עלי בעקבות המפגש המחודש עם העבר שלי לילה טוב צביקה

לצביקה אתה כותב על תפניות שקרו לך בעקבות הפורום.האם תפניות לטובה?אני כמשתתף פסיבי בפורום נראה לי שהתיאורים של כולם מעודדים אותי מעט.ומוכיחים לי כי האמרה צרת רבים חצי נחמה עובדת.זה שאנשים עוברים ימים ולילות כמוני מעודדת שאולי יהיה יותר טוב.עד עכשיו לא פגשתי אנשים עם פוסט טראומה והיום בזכות הפורום אני מתעודד,למרות שאני בתחילת הדרך.

דרור היי, אני לא מוצאת את עצמי שואלת אם כדאי בכלל לדבר. מבחינתי שאלה זו לא קיימת. מזמן הבנתי שלעצמי הדיבור על דברים כואבים, והיכולת לשחזר אותם להרגיש שוב, ולהבין זו מלאכה חשובה ביותר בדרך להפיכת הדברים מפצע פתוח ומדמם לצלקת אותה מקבלים וגדלים לחיות עמה בשלום. השאלה שהעלתי פה היא האם הדיבור פה, בפורום מהווה יתרון מקדם עבור המשתתפים. השאלה נובעת מכך שלמעשה כולם באותה קלחת(פחות או יותר)מתפלשים שוב ושוב בבוץ הטובעני והצורב של הטראומה, ואין יד מכוונת, כמו בטיפול למשל, בו ההתפלשות הזו היא אמצעי כדי לקדם מטרה. לעיתים נדמה לי שהדיבור פה הינו סיזיפי , וכי לא רק שקשה לצאת מפה עם תקוה או רעיונות חיוביים, אלא אף לעיתים הכל נדמה כתקוע ומאד לא מעודד. ברור לי שיש פה אנשים שמרגישים אחרת, גם אני הרגשתי כך בתחילה, למעשה , ממש עד לפני שקראתי את דבריה של דורית, אבל אז עלתה בי התהייה האם באמת יש בדיבור הזה תועלת, או שמה אנחנו מתחפרים בתוך עצמנו וכאבנו וכאב אחרים יותר ויותר. זו שאלה, אין לי תשובה, אני בשלב ההתלבטות. יום טוב. מירב