להשכלה - מאמר מעתון הארץ על נפגעי פגועים

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=199633&contrassID=2&subContrassID=2&sbSubContrassID=0 סוף המאמר: עו"ד עומר יעבץ, נכה צה"ל ומחבר ה"מדריך לזכויות נפגעי האיבה" )בהוצאת פרלשטין-גינוסר(, אומר שאף שגם אצל נכי צה"ל יש לא מעט תביעות וערעורים, הגישה הכללית של משרד הביטחון הרבה יותר אנושית ורגישה למצב הנפשי של הפגועים מאשר בביטוח הלאומי. בארגון נפגעי פעולות איבה הבינו זאת והם נאבקים להשוות את הנהלים והזכויות של נפגעי איבה לאלה של נכי צה"ל והלומי הקרב.

המהדורה המודפסת << כתבות דו"ח הארץ נפגעי הלם הנ"ל לא הביא כל ראיה לנזק ממשי מאת תמר רותם הסכרת של אורלי לילי החמירה אחרי שנהדפה על גווייה, אבל הביטוח הלאומי קבע שאין קשר בין הדברים. אירנה מיכאלוב, שבנה נפצע קשה, אובחנה כסובלת מפוסט טראומה, אבל תביעתה נדחתה בטענה שמדובר ב"חרדה טבעית". הממסד מפגין אטימות כלפי נפגעי ההלםומתייחס אליהם כאל מתחזים פוטנציאליים. הם מתקשים מאוד לקבל הכרה בהם כנפגעי טרור מצד הרשות המאשרת במשרד הביטחון, ולכן רובם אינם מקבלים סיוע משמעותי מהביטוח הלאומי. כתבה רביעית בסדרה תצלום: ליאור מזרחי אורלי לילי. די שמישהו ייראה לה חשוד כדי שתרד מהאוטובוס באמצע הדרך מכוסה זיעה קרה הפיצוץ נשמע כמו ממרחק. מלי קצב, בת 22, שישבה במסעדת "סבארו" במרכז ירושלים לפני שנה, אמרה בלבה "זה בטח פיגוע", אבל לא חשבה שהיא מעורבת בו. הפיגוע אירע בקומה הראשונה של המסעדה. בקומה השנייה ישבו קצב וחברתה קרלה לבנון, מול צלחת פסטה מהבילה ופיצה. לרגע לא נשמע דבר חוץ מאוושת הטיח שנשר מהתקרה וקימח את שערן. באחת חדרו להכרתה של קצב הצעקות והעשן שעלו מלמטה. חברתה משכה בידה ודחפה אותה החוצה במורד המדרגות. עשן סמיך מילא את חלל המסעדה. בגששן אחר פתח היציאה דרכו על גופות. הן מצאו מפלט באחת החנויות מעבר לכביש, ורק אז פרקה קצב את המתח. רעד מטלטל אחז בגופה ולא עזב אותה גם למחרת. היא וחברתה פונו לבית החולים. קצב, הסובלת מסוכרת נעורים, הושארה להשגחה למשך הלילה. "החודש הראשון והשבועות לאחר מכן היו הכי קשים", היא אומרת, פניה מחווירים ומסמיקים חליפות. שגרת חייה לא נקטעה. חודש וחצי אחרי הפיגוע היא החלה ללמוד קלינאות תקשורת במכללת הדסה כמתוכנן, בתקופות הפחות עמוסות היא עובדת כמוקדנית בשירות בדואר, אפילו יש לה חבר חדש. אלא שהביטחון האישי שלה נפגע. ההתייצבות ללימודים ולעבודה במרכז העיר היא מאבק יום יומי. היא חשה כמטרה חיה במטווח הפיגועים, וחוששת "להיפגע פעם נוספת ולעבור שוב את מה שעברתי". קצב נמנעת מללכת למקומות מסוימים הקשורים לפיגוע "שלה", ונאלצת לא פעם להאריך את הדרך כדי להגיע למחוז חפצה. בתי קפה ומסעדות הם מחוץ לתחום. "הדריכות הגבוהה לאפשרות שיקרה אסון מתישה אותי פיסית ונפשית", היא אומרת. היא נאחזת בלימודים ובעבודה כבגלגל הצלה. "החלטתי להיות עסוקה כל הזמן, לא לחשוב", היא אומרת. "הרי התחושות הקשות יישארו שם תמיד". כרוב נפגעי הטרור, קצב תבעה את הביטוח הלאומי כדי שיכירו בה כ"נפגעת איבה", אך נדחתה על הסף. מדינת ישראל אינה מכירה בפגיעה הנפשית שלה. המושג "נפגע איבה" נטבע ב"חוק התגמולים לנפגעי איבה", משנת 1791, המסדיר את מעמדם וזכויותיהם של הנפגעים באירועי טרור. על פי החוק, כדי שקצב תקבל מעמד של נפגעת והמקרה שלה יטופל על ידי הביטוח הלאומי, עליה לעבור את משוכת הרשות המאשרת במשרד הביטחון - כך נקרא הגוף היחיד המוסמך לאשר שפגיעה אכן נגרמה לא רק במקום ובזמן הפיגוע, אלא גם כתוצאה ממנו. מאחורי השם עומד צוות מצומצם של שלושה עורכי דין, בראשות עו"ד רות בר, והם האחראים לניפוי תובעים רבים. בארגון נפגעי פעולות איבה, העומד בקשר עם חלק גדול מהנפגעים, מעריכים שמרבית פגועי ההלם מנופים בתחילת התהליך, ולא מצליחים לזכות בהכרה הנכספת כנפגעי טרור. נתוני הביטוח הלאומי מחזקים את ההערכות הללו. על פי הנתונים, מאז אוקטובר 2000 הוגשו 2,900 תביעות להכרה כנפגעי טרור ומתוכן נדחו 005. הנתון אינו כולל תביעות שעדיין בבדיקה, וייתכן שמספר הדחיות יהיה גדול יותר. לדברי ד"ר חיה קטן, העומדת בראש המחלקה הרפואית בביטוח הלאומי, עד שנת 2001 טיפל המוסד רק בכמה מקרים בודדים של פגועי הלם. המסקנה המתבקשת היא שנפגעי ההלם הם הרוב בקרב הנדחים. הנתון הזה תמוה במיוחד גם לאור העובדה שזה עשור לפחות ידוע ממחקרים 10%-כש מקרב אנשים שלקו בהלם יפתחו את התסמונת הפוסט טראומטית הכרונית. בשנתיים האחרונות, עם העלייה בתכיפות הפיגועים ובמספר פגועי ההלם המפונים לבתי החולים, התעוררה מערכת הבריאות והחלה להתייחס אליהם ובעיקר לספור אותם. הביטוח הלאומי ומשרד הביטחון מפגרים אחרי מערכת הבריאות, ונוטים להתעלם מפגיעות נפשיות. רק במקרים של פגיעה משולבת, פיסית ונפשית, הביטוח הלאומי מגלה נכונות להכיר בפגיעה נפשית כרונית. על פי הנתונים שמציגה קטן, מאז קום המדינה ועד שנת 2001 נפצעו בפיגועים 5,554 איש, מהם 1,550-כ מטופלים על ידי הביטוח הלאומי. מהמטופלים, 650-כ איש סובלים מנכות וגם מליקוי נפשי כלשהו. 444 מהם סובלים מליקוי נפשי קל, השאר סובלים מנכות נפשית בינונית עד חמורה. לדבריה רק בודדים סובלים מליקוי נפשי חמור. חשדנות וחוסר אמון מלי קצב לא מעוניינת בקצבת נכות, אלא רק בהכרה בפגיעתה. זאת כדי שאם יחמיר מצבה בעתיד, היא תהיה זכאית לטיפול. בינתיים, בהליך חריג, הביטוח הלאומי מימן לה טיפול נפשי למשך שישה חודשים. אחר כך היא הופנתה לעמותה פרטית המסייעת לנפגעי טרור, "משפחה אחת", וזו תרמה לה חלק מהסכום הדרוש להמשך הטיפול. באמצע דצמבר בשנה שעברה קיבלה קצב מהרשות המאשרת במשרד הביטחון מכתב לקוני הקובע כי "בהעדר פגיעה, אין להכיר בתובעת כנפגעת איבה". נסערת היא פנתה לארגון נפגעי פעולות איבה, ובאחרונה אף החליטה לערער בבית המשפט המחוזי. הדיון נקבע לספטמבר השנה. "אני הייתי במסעדה בקומה שנייה, זה לא שאני עובדת על המדינה", היא אומרת. העובדה שחברתה קרלה לבנון הוכרה כנפגעת על ידי הרשות מחדדת את התחושה שמדובר בהחלטה שרירותית: בניגוד לקצב, לבנון לא אושפזה ואף לא פנתה לטיפול פסיכולוגי. קצב מתכוונת למצות את ההליכים המשפטיים העומדים לרשותה, "אני לא יכולה לדעת מה יקרה בעתיד", היא אומרת; "אם יקרה לי משהו, מישהו יזכור אותי?" חששה של קצב אינו מופרך. בין הלומי הקרב היו כאלה שטיפחו משפחה וקריירה והתמוטטו שנים רבות אחרי האירוע הטראומטי. המוסד לביטוח לאומי נוהג להטיל את מלוא האחריות לדחיית התביעות על משרד הביטחון, אולם גם לו תפקיד חשוב בתהליך: הוא אחראי על הצגת חומר הראיות - תעודת השחרור מחדר המיון והמסמכים הרפואיים - הקשורים למקרה. על פי חוק התגמולים לנפגעי איבה, "אם נפגע אדם בנסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח שנפגע פגיעת איבה, יראו את הפגיעה כפגיעת איבה אם לא הוכח אחרת". לפצועים פיסית קל יחסית להוכיח פגיעה. כלפי פגועי הלם מפגינה המערכת חשדנות וחוסר אמון. טופס שחרור מבית החולים הוא חיוני לעניין זה. שולה טל, האחראית על אגף נפגעי איבה בביטוח הלאומי, מודה שללא ביקור במיון "קשה להוכיח את הפגיעה". אבל נפגעי ההלם לא תמיד מפונים לחדר המיון, ובגלל ההלם והבלבול הם מתקשים להגיע לחדר מיון בכוחות עצמם. מאותה סיבה רבים מהם מתקשים מאוחר יותר לעמוד בביורוקרטיה הכרוכה בהגשת תביעה, ומרימים ידיים. לגלינה וישבין, עולה מרוסיה שנפגעה בליל הסדר בפיגוע במלון "פרק" בנתניה, נדרש יותר משבוע כדי להבין שנפגעה נפשית. עובדת הביטוח הלאומי דרשה אישור מהמלון על כך שהיא עבדה בערב הפיגוע. "התחלתי לבכות", אומרת וישבין, "אמרתי לה: 'איך את חושבת שאני מסוגלת לקחת אוטובוס ולנסוע למקום ההוא כשהייתי שם בפיגוע'". מכיוון שאין איש שיעזור לה במילוי הטפסים, היא לא המשיכה בתהליך. אירנה מיכאלוב, שבנה נורה לנגד עיניה ונפצע קשה בפיגוע באולם שמחות בחדרה, עזבה את חדר המיון מבלי להמתין למכתב שחרור, כדי להיות ליד מיטתו של בנה. אחרי חודש היא סבלה מתופעות של חרדה ושוב הגיעה למיון. במכתב השחרור נכתב שהיא סובלת מהתסמונת הפוסט טראומטית. עורכי הדין של הרשות המאשרת לא קיבלו את האבחנה של חדר המיון ולא את חוות הדעת של פסיכיאטרית מומחית שצורפה לתביעה, ושאישרה את האבחנה של רופאי המיון. תביעתה נדחתה "בשל העדר ראייה לנזק"; במכתב הדחייה כתוב גם כי "מדובר בתגובת חרדה טבעית ואין עדות לנזק". עו"ד לאה דקל, היועצת המשפטית של "ארגון נפגעי פעולות איבה" )הארגון הרשמי של נפגעי הטרור(, אומרת שלאחרונה התרבו הדחיות. לדבריה, "ככל שמכסת הפיגועים עולה, נראה שנטל ההוכחה עובר לנפגעים, בניגוד לרוח החוק". במכתב ליועץ המשפטי לממשלה היא כותבת, ש"הדיון הרפואי נעשה ללא נוכחות הנפגע, על סמך מסמכים בלבד ועל סמך חוות הדעת של רופא המוסד לביטוח רפואי )ללא בדיקה(". לדברי דקל, "קביעת קשר סיבתי בין הפיגוע לפגיעה, במיוחד פגיעה על רקע נפשי, אינה יכולה להתבסס על מסמכים בלבד, ויש לפחות לזמן את הנפגע לשיחה עם פסיכולוג או פסיכיאטר". "בשבילי זה כמו שאמרו לי 'את לא היית שם'", אומרת קצב. "לפחות היו שולחים אותי לבדיקה. אבל אף אחד לא ראה אותי או בדק אותי. לא ברור איך בן אדם יכול להחליט כך סתם שלא נפגעתי". ד"ר קטן טוענת שבמקרים שאין תעודות רפואיות מספקות, מפנים לרופא או לפסיכיאטר מומחה, אולם היא מוצאת ש"בדרך כלל החומר מספק". ממשרד הביטחון, שבסמכותו פועלת הרשות המאשרת, נמסר בתגובה כי "אין מדובר כלל בהחלטות שרירותיות, נהפוך הוא. כל בקשה נבחנת פרטנית באופן רציני ומעמיק. על ההחלטה ניתן לערער לוועדת ערר בבית המשפט המחוזי". לעניין המקרים המוזכרים בכתבה נמסר ממשרד הביטחון, כי "החלטת הרשות המאשרת התקבלה לאור המלצות גורמי הרפואה במוסד לביטוח לאומי לעניין קיומו של נזק שמקורו באירוע האיבה הנטען. המלצות אלו נתמכות בחוות דעת של מומחים בתחום הרפואה הרלוונטיים לתלונות התובעות, לרבות מומחים חיצוניים בתחום הפסיכיאטריה" מלכוד ביורוקרטי לא כך היה במקרה של אורלי לילי, מזכירה רפואית מירושלים שנפגעה בפיגוע במרכז העיר 27-ב בינואר השנה. לילי נפלה על גוויה וספגה מכת הדף. היא מספרת שהוכתה בהלם: גרונה הפיק צעקות בעוצמה שמעולם לא ידעה שקיימת בה. היא פונתה לבית החולים. לילי, שכמו קצב גם היא סובלת מסוכרת נעורים, טוענת שמצבה הבריאותי החמיר בגלל הטראומה. לדבריה היא סובלת מהתקפי חרדה תכופים. די שמישהו ייראה לה חשוד כדי שתרד מהאוטובוס באמצע הדרך מכוסה זיעה קרה. המתח והחרדה גורמים להפרת האיזון ברמת הסוכר בדמה ולחולשה וסחרחורות עקב כך. כיום היא מזריקה אינסולין שבע פעמים ביום ויותר - כפליים מהכמות שלה נזקקה לפני הפיגוע. מאז הפיגוע לילי מסתגרת בדירת החדר קטנה שלה כמו בבועה, שקועה במאבק היום יומי לאיזון רמת הסוכר. כמו קצב, גם היא רוצה שיכירו בה, בעיקר מתוך דאגה לעתיד. הביטוח הלאומי לא שלח אותה לקבל חוות דעת מרופא מומחה או מפסיכיאטר. התביעה נדחתה. מהביטוח הלאומי נמסר שבתעודות הרפואיות לא נמצא קשר בין הפיגוע להחמרה במחלתה, ולכן היא נדחתה. כעת נתונה לילי במלכוד ביורוקרטי שעלול לגרום להחמרה במצבה. כל עוד היתה תביעתה בבירור ברשות המאשרת, הביטוח הלאומי הסכים לממן לה שלוש בדיקות, על פי דרישת בית החולים. מרגע שנדחתה תביעתה לא אושר לה מימון לבדיקות חשובות נוספות. מנגד, קופת החולים מסרבת לממן לה את הטיפולים והבדיקות, בטענה שאם היא נפגעה בפיגוע על הביטוח הלאומי לשאת בטיפולים. לדברי עו"ד דקל, "קופות החולים ממהרות להטיל את האחריות על המוסד לביטוח לאומי בכל הקשור בטיפול בנפגעי איבה, ועד שהנפגעים זוכים להכרה הם נופלים בין הכיסאות". הפגיעה בנפגעי הטרור כפולה, מוסיפה דקל. בניגוד לנפגעי עבודה, שיכולים לערער בבית הדין האזורי לעבודה במקום מגוריהם, הערעור על החלטות הרשות המאשרת של משרד הביטחון נעשה רק בבית המשפט המחוזי בתל אביב. דקל מבקשת להעביר את הליך קביעת הקשר בין הפגיעה לפיגוע לוועדות הרפואיות של הביטוח הלאומי. "הנזק שייגרם למדינה, שתיאלץ אולי לממן כמה טיפולים רפואיים שלא לצורך, קטן לאין ערוך מהנזק שנגרם לנפגעים שאינם מקבלים טיפול", היא אומרת. היועץ המשפטי לממשלה לא קיבל את דעתה ועתה היא שוקלת לפנות לבג"ץ. במקרה של יולנדה סרור מגיעה בעיית ההכרה לכלל אבסורד. היא נפצעה בינוני ב-68', כאשר מטען צינור התפוצץ מתחת למושב שלה באוטובוס בקו 66 , מבני ברק לתל אביב. בעקבות הפציעה היא קיבלה קצבת נכות. לפני שנה, כשהיתה באוטובוס ליד מגדלי עזריאלי, נשמעו יריות רובה. הנהג עצר והוריד את נוסעיו. סרור בת 70-ה התעלפה ומאז חייה אינם חיים. "כל הזמן הפיגוע בראש שלי", היא אומרת, "אני מבולבלת ולא מרוכזת, אבל הכי נורא זה הפחד. אם אני נכנסת לאוטובוס אני חושבת שיש שמונה מחבלים, לא אחד. כל הזמן בודקת, מרגישה את המחבל מעבר לכתף שלי. אני לא צעירה, לא אכפת לי למות. אבל הסיוט שלי זה להישאר במקום כמו פסל ולצאת חתוכה פה ושם". סרור ביקשה להגדיל את קצבת הנכות החודשית שלה, 1,800 שקלים, בטענה שנגרם לה נזק נפשי נוסף. הרשות המאשרת הודיעה לה שהיא לא מוכרת כנפגעת איבה. עו"ד עומר יעבץ, נכה צה"ל ומחבר ה"מדריך לזכויות נפגעי האיבה" )בהוצאת פרלשטין-גינוסר(, אומר שאף שגם אצל נכי צה"ל יש לא מעט תביעות וערעורים, הגישה הכללית של משרד הביטחון הרבה יותר אנושית ורגישה למצב הנפשי של הפגועים מאשר בביטוח הלאומי. בארגון נפגעי פעולות איבה הבינו זאת והם נאבקים להשוות את הנהלים והזכויות של נפגעי איבה לאלה של נכי צה"ל והלומי הקרב.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=199640 עודכן 15:06-ב 20/08/02 דו"ח הארץ , נפגעי הלם המדים מסייעים, אבל כשמגיעים הביתה באה ההתמוטטות מאת תמר רותם תמר שרביט, מאבטחת, דרכה על חלקי גופות כאשר סייעה לנפגעים, ועד היום היא מתרחקת מהקניון מחשש שלא כל השרידים פונו. פקחי עירייה מחיפה שמרו על הסדר לאחר פיגוע, ומאז הם עוקבים אחרי בנותיהם בצאתן לבילוי, כדי שיוכלו לסייע להן במקרה פיגוע. לצוותי הסיוע בפיגועים סיכויים גבוהים במיוחד ללקות בטראומה מתוך הזדהות. כתבה שלישית בסדרה תצלום: ירון קמינסקי עובדי עיריית חיפה בסדנה. הרופאים והשוטרים הם הקבוצות המובילות בסרבנות לסדנאות הכביש נשטף זה כבר, המתים נקברו והשגרה חזרה לרחוב. אבל הזיכרון שב ומציף אותה. לא פעם, כשהיא משקיפה אל צומת קניון השרון בנתניה שוקק התנועה ואל האנשים החוצים במתינות את מעברי החציה, תמר שרביט רואה מבעדם כבהשתקפות, שכבות חיים נוספות. לרגעים אף נדמה לה שהגושים המדממים ההם עדיין מונחים על הכביש והקהל מסביב לוטש בהם עיניים כמהופנט. היא לא היתה אמורה לעבוד באותו יום שישי, 18 במאי 1002, שבו אירע הפיגוע בקניון השרון. שרביט, סטודנטית בת 28 במכללת נתניה שעובדת כמאבטחת בבית המשפט הסמוך לקניון, ביקרה שם כדי לבדוק את סידור המשמרות שלה לשבוע הבא. בכניסה לבית המשפט נשמע לפתע פיצוץ עז ופטריית עשן גדולה נראתה מעל לצומת. היא ומאבטח נוסף יצאו בריצה אוריאל סיני שרביט. "זה היה כמו קרקס חולני" לסייע לנפגעים. ארבעה מעברי חציה מפרידים בין בית המשפט לבין הקניון שבכניסה אליו המחבל התפוצץ. אפשר לעבור את המרחק הזה בדקות ספורות, אבל הדרך התארכה. "ככל שהתקרבנו נעשה יותר ויותר קשה לעבור", היא מספרת. "נעלתי סנדלי עקב. הרגל שלי היתה חשופה כמעט לגמרי. כל הדרך עד לקניון היה טינופת ובלגן". הפיצוץ היה כה חזק, שחלקי גופות התפזרו למרחק רב. ואולם בתחילה שרביט לא קלטה את משמעותו האיומה של המראה. כשהגיעה לכביש הראשי לפני הקניון, שם היו שוטרים מתחנת המשטרה הסמוכה שניסו להשליט סדר, היא הזדהתה וביקשה לסייע. אף שלא היתה במדים, שרביט הופקדה על חסימת המעבר למכוניות ועל הרחקת הקהל. היא זוכרת שאנשים צעקו אליה מרחוק משהו לא מובן, אבל שקועה כל כולה במשימה, היא לא שעתה אליהם. מאי שם צץ איש "חסד של אמת", נופף לעברה בדחיפות כמו לרכבת דוהרת, וצעק: "גברת אל תדרכי". אבל זה היה מאוחר מדי. היא דרכה על חלקי גופה. שבועות אחר כך גרמה לה תחושת המדרך המוחשית כל כך לבחילה. בחיתוך דיבור שמזכיר מ"כית בצבא, משקפי שמש שחורים לעיניה, שרביט משרטטת את מחוזות ההרס: "בפינה, ממש כאן מאחורי הסיבוב, ראיתי בטן שפוכה, ובהמשך, יד של מישהו. הרגשתי שאקיא את עצמי לדעת או שאתעלף, אבל הייתי בתפקיד. וחוץ מזה היו שם אנשים במצב צבירה הרבה יותר גרוע משלי, אז המשכתי". אשה המומה ישבה במכונית סגורה. שרביט סייעה לה לצאת ונהגה בעצמה במכונית אל מחוץ לצומת. ושוב אחז בה הפחד "לדרוך על חלקי גופה עם גלגלי המכונית". אבל לא פחות מהאספלט המוכתם והאיברים הפזורים מסביב זיעזע אותה מספר האנשים שנאלצה להדוף, סקרנים שבאו למקום האירוע. "הם שמו על החתיכות בדים ושקיות, וכל הזמן צעקו 'יש כאן עוד חתיכה', או 'אל תדרכי כאן'. זה היה כמו קרקס חולני". יותר משעתיים תיפקדה שרביט בקיהיון חושים, עד שלמולה התמוטטה שוטרת. "היא לא הפסיקה לבכות. לי זה היה קשה, כי ניסיתי כל הזמן להחזיק את עצמי. כשכולם החלו להתקשר ולשאול לשלומי, התפרקתי". היא התאוששה רק כעבור חודשים ארוכים. בביתה, לאחר הפיגוע, נפלה שרביט במקלחת מרוב תשישות. היא חשה רפיון ברגליים, כאילו היא פוחדת לדרוך על שרידי גופה. אפף אותה מין פחד מוות משתק. "חלמתי והזיתי פיגועים בבית המשפט, במכללה, בכל מקום. פחדתי שאתפוצץ לחתיכות באוטובוס וכל תושבי נתניה יראו את החתיכות שלי מפוזרות". הסיוטים שבים לפקוד אותה בשנתה עד היום. המפנים רואים יותר מהנפגעים בעידוד החבר שלה ואמה, שרביט התייצבה בכל זאת למשמרת הבאה שלה. אבל מאחורי משקפי השמש, הדמעות ניגרו ללא הפסקה. זה קרה גם במשמרות הבאות. הממונים עליה לא שאלו דבר. "הם כלל לא היו מודעים לבעיה שלי", אומרת שרביט. במשך יותר מחצי שנה לא יצאה מבית המשפט לצומת, ועד היום נכנסה לקניון רק פעם אחת. "תמיד יכול להיות שנשארה חתיכה", היא אומרת. נפצים החלו להיות אופנתיים בקרב ילדי השכונה, ונשמתה פרחה בכל פעם שנשמע קול נפץ. גם קול מטוס שעבר נמוך מדי הקפיץ אותה. היא התנתקה מהסביבה הקרובה, גם מאנשים שהיו חשובים לה ושקעה בדכדוך. "לא יכולתי לסבול נוכחות של אף אחד", היא אומרת. עד שיום אחד סבתה ניצולת השואה אמרה לה, "תראי איך את נראית. אל תשכחי, את עשויה מזן חזק יותר". שרביט הבינה שהיא זקוקה לטיפול נפשי. "הרגשתי חלשה, עלובה. איך אני מעיזה להרגיש כמו שהרגשתי", היא אומרת. "בהתחלה חשבתי שאתמודד לבד, אבל הרגשתי שאני מאבדת את השפיות. כאילו מישהו מכניס קלטת למוח שלי ומקרין לי שוב ושוב את הפיגוע". היא פנתה לקו החם של נט"ל, "המרכז לסיוע לנפגעי טראומה נפשית על רקע לאומי", והופנתה למטפלת באמנות. שרביט מתפקדת כיום, אך ללא שמחת חיים. "כמו כולם חשבתי פעם ש'לי זה לא יקרה'", היא אומרת. "אחרי מה שקרה, אני בטוה שיקרה גם לי, השאלה היא רק מה ואיפה". הסיוטים עדיין מטרידים אותה. די בסירנה של אמבולנס במרחק ותחושת אסון תוקפת אותה. היא דווקא נוסעת באוטובוסים. אבל כמה פעמים על סמך חשד קל, עצרה אוטובוס שלם, ביקשה תעודות זהות ובדקה לאנשים שנראו בעיניה חשודים את תוכן התיק. שרביט לא מוכרת כנפגעת על ידי הביטוח הלאומי, האחראי על ביצוע חוק התגמולים לנפגעי איבה. התביעה שלה מעוכבת בגלל פרטים ביורוקרטיים: מכיוון שלא פונתה לבית חולים, אין לה מסמך שיוכיח שאכן היתה באירוע. "לא הלכתי מיד לאחר האירוע להירשם במשטרה, לא חשבתי שאני איזו פסיכית שזקוקה לעזרה", היא אומרת. "אני לא מתכוונת לעשוק את המדינה. יש נכים שבוודאי זקוקים לכסף יותר ממני. אבל אני חושבת שמגיעה לי לפחות עזרה במימון הטיפול הנפשי. ניגשתי להגיש סיוע, עזרתי. אני חושבת שזה מקנה לי איזשהי זכות". בז'רגון המקצועי הם מכונים "מעגל הטראומה המשני". מגישי הסיוע בזמן אסון המוני - השוטרים, אנשי מד"א, כבאים - רואים מראות קשים ביותר. הפצועים מפונים מהמקום במהירות, בעוד שצוותי ההצלה נשארים במקום ונחשפים למראות במשך שעות ארוכות. גם הרופאים, האחיות והפסיכולוגים, המטפלים בנפגעים, חשופים למראות הקשים ולחוויות של הנפגעים. 20%-כ מהם, לדעת החוקרים, עלולים ללקות בתופעות הדומות לאלה של התסמונת הפוסט טראומטית, DSTP. המונח המקצועי שטבעו החוקרים לתיאור התופעה הוא "תשישות קרבה" fatigue) etanoissapmoc(, כלומר שחיקה כתוצאה מהזדהות. המנקים של אזור הפיגוע, מתקני הרמזורים, המסגרים והפקחים שבאים כדי להשיב את הסדר על כנו, אף הם חשופים לטראומה. בערים שבהן אירעו פיגועים רבים, אופי עבודתם של הפקחים השתנה מקצה לקצה. לא עוד מתן דו"חות או שמירה מפוהקת, אלא דריכות יום יומית במקומות חשופים לפיגוע כמו השווקים. בספרות מוזכרים גם צוותי תקשורת ועובדים של ארגונים לזכויות אדם כמי שנחשפים לטראומה. רק לפני כעשור בארה"ב החלו המומחים לתת את הדעת לתופעה של תשישות-קרבה בקרב אנשי צוותי הצלה, גם כאלה שתיפקדו לעילא באירוע עצמו. הסינדרום יכול להתבטא לא רק בקשיים פסיכולוגיים, אלא גם בתסמינים פיסיולוגיים. המצילים, כפי שהם מכונים בספרות המקצועית, פיתחו סימנים מדאיגים: דיכאון, חרדה, אי שקט, קהות חושים מסויימת והתנתקות, תחושת אפסות )מה אני שווה(. כן נצפו ירידה בתיאבון ובמשקל, והפרעות שינה. "האמונה שככל שאתה נחשף יותר, אתה מתחזק, אין לה על מה להתבסס", אומר ד"ר זאב וינר ממרפאת בריאות הנפש ברמת חן. "המדים מסייעים, אבל רק בטווח קצר. כשמגיעים הביתה עלולים להתמוטט". צ'רלס מרמר, פסיכולוג מסן פרנסיסקו, היה מהראשונים שבדקו את השפעתם של אסונות על המצילים. באחד המחקרים הראשונים שלו השתתפו 154 איש שעסקו בפעולות הצלה ברעידות אדמה שאירעו שם ב-98'. המחקר, שבדק את ההשפעות לטווח ארוך, התפרסם רק 1995-ב American"ב psycology journalof ". בקרב המצילים, היו כאלה שדיווחו על תחושות שהחוקרים מכנים דיסוסיאציה. כלומר, ניתוק, תחושת קהות בגוף, הסתגרות. מרמר עקב אחריהם במשך כמה שנים וגילה שפיתחו הפרעות נפשיות. כיום רוב החוקרים מכירים בדיסוסיאציה כאחד המדדים PTSD-ל כרוני. סדנה לאוורור רגשות פקחי עיריית חיפה מתקשים להסתיר צחקוקים כשרוני ברגר, פסיכולוג קליני מנט"ל מבקש מהם לעצום עיניים, להתחבר אל עצמם ולדמיין את התחושות שלהם. נראה שמעולם לא נדרשו לעשות משהו מעין זה, והם עוד לא יודעים שבהמשך היום הם אפילו יידרשו לצייר. זוהי סדנת "הצילו את המציל", אחת מעשרות סדנאות של נט"ל שאמורות לתמוך בצוותים שהשתתפו בפיגועים ולמנוע תשישות ושחיקה. רוב הזמן בסדנה מבלים ב"איוורור רגשות": "אנשים צריכים לדבר על זה", אומר ברגר המופקד על סדנאות המצילים בנט"ל. "אבל המטרה היא גם לבדוק איך מתמודדים, להרגיע אותם שמה שהם מרגישים זה בסדר, ולנסות לחפש ביחד את המשאבים הרגשיים שיוכלו לסייע להם בהתמודדות בעתיד". בשנה האחרונה, ברגר מבקר פעמיים בשבוע בארגונים שונים, מסדר את הצוותים במעגל - אחיות בתי חולים, עובדי קופת חולים, פקחי עיריות - ושומע את סיפוריהם. בעיריית חדרה סיפר אחד הפקחים, עולה מרוסיה, שמאז הפיגועים הוא צופה בקביעות בסרטי מלחמה מצ'צ'ניה שבהם רואים התעללות, כדי להתחסן. אפילו בזק"א )זיהוי קורבנות אסון( החרדי הבינו שהעניין חיוני, ובקרוב יתחיל ברגר לעבוד עם הארגון. אחרי הפיגועים בחיפה עברו כל עובדי העירייה בכל הדרגים את הסדנה. השיחה עם הפקחים, הקשוחים למראה, העלתה שהם חיים ברמת חרדה גבוהה ושלא כולם מספרים בבית מה שעובר עליהם. רובם סיפרו על דאגה איומה לילדים. שני פקחים סיפרו שבערבים הם יוצאים יחד כדי לפקח מרחוק על בנותיהם היוצאות לבילוי בעיר. "כך שאם יקרה להן משהו, אנחנו נהיה בסביבה", אמר אחד מהם. כמובן שהבנות לא מודעות לכך. "מה שראינו שם היה נורא", אמר חן משה, פקח שהיה במשמרת כשאירע הפיגוע בשכונת חליסה בדצמבר האחרון. "היו שם חלקי אדם, חפצים של אנשים. היו שם רגליים על הרצפה. זה דבר שלא עובר". הוא סייע בפינוי ההריסות, אך כל העת היה מוטרד בעיקר מהחשש שאחד מאחיו, שעובד כנהג ב"אגד", נפגע. פרג' אליאס, שישב לימינו, היה בפיגוע במסעדת מצא. הוא הפסיק לאכול בשר מאז. "ראיתי דברים נוראים. מאז אני כל הזמן במתח". לרוע המזל בנו של אליאס, המשרת בצבא, נפצע לפני חודש וחצי ואליאס לא ידע את נפשו מרוב דאגה. הכל התערבב, הוא מספר בקול נשנק מהתרגשות, הפיגועים, פציעת הבן, הדאגה. כיום הבן בסדר, אך האב מקפיד לקחת אותו בעצמו מהבסיס בדרום לחיפה ולהחזיר אותו. הפקח ג'אקי לוי, שהיה חמש שנים בכלא הסורי ועונה שם, אמר: "ראיתי דברים קשים בחיים שלי. אבל לראות גופה על הגג של האוטובוס? אני חולם על זה כל לילה". מלבד הפקחים השתתפו במעגל הנוכחי גם חשמלאים, רתכים ומסגרים, שהבעת הפתעה היתה נסוכה על פניהם כל העת. מרוב מבוכה רובם לא ידעו מה לעשות בידיהם; לא הסבירו להם מה סיבת ההתכנסות ורוב הזמן הם שתקו. אחד מהם, מסגר שהזדהה כיוסי, מספר שאחרי הפיגוע בחליסה הוא נקרא להוריד את שרידי הגופות מהחלונות: "השתתפתי במלחמות, מתו לי אחים, אבל כאן זה אחרת. המלחמה נגמרת מתישהו. פה אתה לא יודע מאיפה זה בא לך ומתי זה ייגמר". למרות שנטלו חלק בשיחה, כמה מהפקחים פיקפקו ביעילות של הסדנה. ד"ר זאב וינר, האחראי על יחידת "מי יציל את המציל" של מרפאת בריאות הנפש של רמת-חן ועיריית תל אביב, סבור שאפשר לחזק את עמידות הצוות לפני הפיגוע, לא רק בעקבותיו. מנהלים צריכים לדאוג לכך, הוא אומר, שמשך המשמרות יהיה סביר, ושהצוות יזכה לארוחות מסודרות ולשינה מספקת. "צריכה להיות היכרות עם הצוות", אומר וינר. "אם מישהו סבל מטראומה בזמן האחרון, כמו מות הורים או נטישה, אסור לו לתפקד בקו הראשון של האסון". בעיריית תל אביב לאחר פיגוע כמו בדולפינריום או בתחנה המרכזית, מיד לאחר משמרת נקרא הצוות לשיחת רענון כדי למנוע מקרי תשישות. לדברי סמדר ספירמן, מנהלת מרט"ל )מערכת רב מקצועית טיפולית לאירועי אסון( בעיריית תל אביב, עד כה היו מקרי תשישות בודדים. עם זאת, לא תמיד יש היענות, מודה וינר. "רוב האנשים רוצים לשרוד. הם היו באירוע. כל מה שהם רוצים זה ללכת הביתה בשלום ולא לדבר על כך". הרופאים לדבריו הם קבוצה סרבנית במיוחד כשמדובר בקבוצות למניעת תשישות קרבה. גם השוטרים.

עודכן 14:58-ב 20/08/02 דו"ח הארץ נפגעי הלם חלון ההזדמנויות של נפגעי ההלם מאת תמר רותם חוקרים ופסיכיאטרים מסכימים, שהטיפול בנפגעי הלם בשלב הראשון הוא הכרחי להחלמה כדי שהתופעות המלוות את הטראומה לא יתקבעו. אך הם מציעים שיטות התערבות שונות, בעיתוי שונה. בבית החולים מאיר מארגנים קבוצות דיבוב מיד לאחר הפיגוע. ב"הדסה" מעדיפים לחכות כמה ימים ומתנגדים לטיפול בקבוצות, בטענה שהן רק מוסיפות ידע מפחיד. בינתיים אין טיפול תרופתי יעיל. כתבה שנייה בסדרה תצלום: ליאור מזרחי האוניברסיטה העברית, לאחר הפיגוע בשבוע שעבר. לנפגע ההלם 70% סיכויי החלמה כאשר הוא מטופל בעקביות שעת לילה מאוחרת, ליל תשעה באב, 17 ביולי השנה. חדר המיון בבית החולים איכילוב בתל אביב הומה אדם. זה עתה הגיעו לכאן פצועי הפיגוע בתחנה המרכזית הישנה, ועדה של כתבים וצלמי טלוויזיה עטה עליהם. פצועים ממש אין כאן - אלה מן הסתם הובהלו לחדרי הניתוח. כעשרה אנשים נראים שרועים על המיטות בין פרגודים, מקצתם שרוטים בפנים ושערם סתור. כמה מהם נראים מבוהלים, אחרים התפנו להתראיין. באחת הפינות נראה בחור חרדי משוחח בטלפון נייד ומתייפח. חברו עומד לידו בפנים נפולות. בעוד כמה שעות רובם ככולם ישוחררו לבתיהם. ד"ר שאול שרייבר, פסיכיאטר ומנהל אישפוז היום במחלקה הפסיכיאטרית באיכילוב, נקרא לדבר עם הנפגעים ולעקוב אחר סימנים של התסמונת הפוסט טראומטית )DSTP(, המוכרת יותר כהלם. ברעש שמסביב זו משימה לא קלה. נראה שהבחורים החרדים, שאחד מהם ככל הנראה פגוע קל, לא נסערים כל כך מהפיגוע כמו מהחשש שיתגלה שחגגו בליל תשעה באב. אחריהם, בעזרת מתורגמן, שרייבר שומע גם את סיפורם של שני עובדים זרים שאחד מהם חגג את יום הולדתו. "הסיפור מסייע להם לארגן את המחשבות והרגשות ולהתעשת", הוא מסביר, "השיחה ממקדת את הבחור במקום במראות הקשים בעובדה שניצל ביום הולדתו". יום קודם לכן, בבית החולים מאיר לאחר הפיגוע בעמנואל, הועברו פגועי ההלם אל מקום מבטחים מחוץ לחדר המיון. "הבלגן במיון חוגג", אומר ד"ר אילן קוץ, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית במקום. "מסתובבים כאן בני המשפחה, סקרנים, צוותי טלוויזיה. ממש קרקס. קשה כך לדבר עם אנשים". גם בבתי החולים הדסה עין כרם והר הצופים יש אתר מיוחד לנפגעי ההלם, באזור חדר המיון, המופעל לאחר כל פיגוע. באחרונה הכיר משרד הבריאות בצורך להפריד פגועי הלם מהפצועים פיסית, ואימץ את הנוהל הזה. אך רוב פגועי ההלם עדיין מגיעים היישר לתוך האנדרלמוסיה השוררת בחדרי המיון אף שהם זקוקים יותר מכל לרגיעה וביטחון. כשהמערכות עדיין רגישות לחוקרים ברור כיום שהתופעות החריפות המופיעות בעקבות הטראומה - החרדה, הבזקים של מראות קשים מהפיגוע, הסיוטים בלילה והדריכות המתמדת - עשויות להתקבע, ועם הזמן לקפד כל שארית של שמחת חיים ולפגוע בתפקוד לצמיתות. הם מתייחסים לתקופה הראשונה לאחר האירוע, כשהמערכות שיצאו מכלל איזון עדיין רגישות, כאל חלון הזדמנויות. יש קונסנסוס על כך שהטיפול בשלב הראשון קריטי להחלמה. אנשי המקצוע חלוקים על אופן הטיפול, ובעיקר העיתוי של מה שאנשי המקצוע מכנים "התערבות בשעת משבר". ד"ר קוץ למשל סבור שיש לפעול מוקדם ככל האפשר. כשעה אחרי שהגיעו למיון, פגועי ההלם שבאו לבי"ח מאיר משתתפים ב"קבוצת דיבוב". בקבוצה כזאת - טכניקה שגורה בטיפול בנפגעי טראומה - עשויים להיות ארבעה עד 12 אנשים. "כשאוספים כמה אנשים שכולם היו באותו אירוע ומושיבים אותם יחד, מבולבלים והלומים, לתאר מה עבר עליהם, הם יוצרים תוך כדי סיפור את תחושת הארגון והשליטה שכל כך חסרה להם, וכן תמיכה והבנה זה כלפי השני", מסביר קוץ. לפעמים מדובר בקבוצה טבעית, כמו ארבע החברות שהיו באוטובוס בזמן הפיגוע בעמנואל. בקבוצה הן סיפרו שהוציאו ספר תהילים וקראו מתוכו תוך כדי היריות. "התפקיד של המנחה", אומר קוץ, "הוא לא להפריע, ובהמשך לתת פרספקטיווה והקשר למה שעברו". כלומר, שהתופעות הן נורמליות ושעם הזמן חל שיפור מתמיד. ההתערבות בשיטת הקבוצה יעילה גם מטעמי חיסכון בכוח אדם, אומר קוץ. כשמדובר בפיגועים שבהם מעורבים עשרות אנשים, בית חולים צריך לספק את הטיפול במהירות האפשרית ולכמה שיותר אנשים. בקבוצה מנחה אחד יכול לדבר עם כעשרה אנשים. יש מקומות נוספים שבהם נהוגות קבוצות דיבוב, למשל בית החולים סורוקה בבאר שבע. הביטוח הלאומי מזמין את הנפגעים לקבוצות כאלה כמה ימים אחרי האירוע. בעקבות מחקרים מהשנתיים האחרונות שטענו כי בקבוצות נגרם נזק לאורך זמן, יש מומחים המתנגדים לקבוצות. אחד מהם הוא פרופ' אריה שלו, מנהל מרכז הטראומה בבתי החולים הדסה עין כרם והר הצופים. "אינפורמציה עודפת היא בעיה בעיני", הוא אומר. "אני מעדיף שלא לגרום לאנשים לפחד. מה אדם שישב במכונית בצומת בזמן הפיגוע, ונבהל מהפיצוץ, צריך לשמוע על ראש של מחבל שנתקע בחלון?" מחקר חדש שהתפרסם לפני כחודש Medicine"ב of Journal England weN" מחזיר עם זאת לקבוצות הדיבוב את תהילת העבר. המחקר האוסטרלי, שהשתתפו בו פגועי הלם בעקבות מקרי שוד, קובע באופן חד משמעי שקבוצות דיבוב בשעות הראשונות מנעו את הימשכות התסמינים של DSTP. מאבדים "זמן זהב" 27 נפגעי הלם פונו להדסה אחרי הפיגוע באוניברסיטה העברית בשבוע שעבר. פרופ' שלו, שהיה באותו יום כונן פסיכיאטרי בהדסה הר הצופים, סבור שמיד לאחר האירוע ההחלמה צריכה להיות טבעית. אין צורך להתחיל מיד בטיפול פסיכולוגי, הוא אומר, גם לא מומלץ לקחת כדורי שינה )אף כי בבתי החולים נותנים טיפול תרופתי(. אחרי כמה ימים שבהם התופעות מעט נרגעות, הטיפול הכרחי. אם לא מקבלים טיפול בתקופה הראשונה, מאבדים "זמן זהב", כדברי שלו. כשעוצמת התגובות לא יורדת, זהו איתות המצביע על תופעות כרוניות. לדברי שלו, סיכויי ההחלמה הם 70% אם הנפגע ממשיך את הטיפול בעקביות, 30%-20%-ו ללא טיפול, "כשהתופעות מתנחלות". מובן שתמיכה משפחתית, חוסן נפשי וטראומות קודמות, משפיעים על סיכויי ההחלמה. חוץ ממקרים חריגים, נפגעי ההלם משוחררים לביתם בו ביום, מצוידים בהמלצה על המשך הטיפול. במרפאות הטראומה בבתי החולים יש הוראה לפנות תורים לנפגעי הלם. ההמלצה לסובלים מהלם היא להירגע, לא לצפות בחדשות, במיוחד לא בדיווח על פיגועים, למרות המשיכה לחזור ולהתבוסס במראות הקשים. פגועי ההלם השוקעים במעגל של דכדוך ומצוקה עלולים להזניח את הטיפול. אך אף באחד מבתי החולים - מפאת בעיות תקציב - לא יוצרים קשר עם המטופלים )פעולה המכונה "ריצ'ינג אאוט"( כדי לבדוק אם אכן המשיכו את הטיפול. "ממה שלמדנו", אומר שלו, "זה מחויב המציאות. כי הם חוזרים אלינו בפאזה אחרת, עם בעיות פיסיולוגיות". עם זאת, גם בהדסה, הוא אומר, אין האמצעים הדרושים לכך. יוצא דופן מבחינה זאת הוא המרכז לנפגעי טראומה לאומית, נט"ל, המתבסס על יצירת קשר עם הפונים לקו החם. כך למשל אחרי הפיגוע בעמנואל התקשר אדם שסיפר שכמה שבועות קודם לכן, בדרכו לעבודה, הוא נקלע באקראי לאחד הפיגועים והגיש עזרה לפצועים. מאז היו לו כמה התקפי חרדה והוא מתקשה לתפקד. המתנדבת מעברו השני של הקו ביקשה את רשותו ליצור עמו קשר. בשבועות הקרובים, אמרה, היא תיצור עמו קשר קבוע של שיחות שבועיות בטלפון. במקביל הפנו אותו לאיש מקצוע של נט"ל בעיר מגוריו, לטיפול. שיטות הטיפול בנפגעי הלם הטרור הן טכניקות המוכרות בטיפול במחלות נפש, במחלות הקשורות באובדן זיכרון, ובפוביות שונות. הן משלבות את השיטה הקוגניטיווית-ההתנהגותית וטכניקות סוגסטיוויות כמו היפנוזה, דמיון מודרך, ביו-פידבק, ועוד. סוגי תרפיה שונים, כתרפיה באמנות ופסיכודרמה, אף הם יעילים בטיפול. ד"ר אילן קוץ נעזר בין השאר גם בטכניקת EMDR )עיבוד מחדש והקהיה שיטתית של הזיכרון הטראומטי באמצעות תנועות עיניים(, שלדבריו פועלת 50%-ב מהמקרים אף שלחוקרים אין הסבר מדעי לכך. ואילו במרכז לטיפול בטראומה בהדסה מציעים טיפול קוגניטיווי קלאסי המיועד לפרוץ את ההתנהגות הנמנעת שמסגלים לעצמם נפגעי ההלם )הימנעות מיציאה מהבית, מהימצאות בין אנשים, מדיבור על הפיגוע( ולעזור להם לחזור לשגרה. כל שעה טיפולית מוקלטת, ובבית אפשר לחזור ולהאזין לה. כמו בטיפול שגרתי בפחד גבהים, למשל, שבו עולים עם המטופל למגדל כדי לשחרר אותו מהפחד, המטפל עשוי ללוות את המטופל ביציאה הראשונה מהבית אחרי הפיגוע. לארגן את הסיפור שיטת טיפול דומה, שפיתחה פרופ' עדנה פואה, פרופסור לפסיכולוגיה וראש המרכז לטראומה באוניברסיטה של פנסילווניה בפילדלפיה, קונה לה אוהדים ומבקרים כאחד בארה"ב ובישראל. פואה, ישראלית לשעבר שהשתתפה באחרונה בכנס של נט"ל, הציגה שם את השיטה שלה, היעילה לדבריה 80%-כב מהמקרים ומיושמת במרכז הטראומה בתל השומר בקרב הלומי קרב. בשיטתה של פואה מתקיימים עשרה מפגשים טיפוליים בלבד, והיא משתלבת היטב בעדיפות הניתנת כיום בארה"ב לטיפול הפסיכולוגי קצר המועד. בכל פגישה המטפל יודע מה בדיוק עליו לעשות, וזו אינה ירייה באפילה. מסיבות מובנות, מוסדות וחברות ביטוח מתעניינים מאוד בשיטה. לאחר הפיגוע במגדלי התאומים קיבל המרכז שפואה עומדת בראשו תקציב נכבד מארגון הבריאות האמריקאי לצורך מחקר שיבדוק את השפעתה לאורך זמן. חוקרים ואנשי טיפול בטראומה בישראל הביעו באחרונה חשש שהמוסדות המממנים את הטיפול של נפגעי הלם הטרור, ובראשם הביטוח הלאומי, יעדיפו את השיקולים הכלכליים על אלה המקצועיים ויאמצו שיטות כשל פואה. שמואל פינצי, ראש אגף השיקום בביטוח הלאומי, אומר שהמוסד עומד להשתתף במימון מחקר מעקב אחר השיטה המיושמת בתל השומר. הוא מבטיח שהשיקולים יהיו מקצועיים בלבד. במפגש עם פואה לפני כחודש היא סיפרה שיש התעניינות רבה בשיטתה, ששמה "חשיפה ממושכת" Exposure) degnolorP(, שם מעט מוזר לטיפול קצר טווח, שאותה היא מציגה בכנסים לפחות פעם בשבוע ברחבי ארה"ב. אף שעקרון החשיפה אינו חדש )הוא לקוח מטיפול בפוביות(, דרך החשיבה של פואה מקורית וציורית. נפגעי הלם נוטים להדחיק את החוויה הקשה "ולחיות בחושך", כדבריה. אבל טראומה היא חוויה שמצריכה עיבוד - בכתיבה, בציור ובדיבור. במקום לתת לנפגעים להיכנס למעין מחילה, יש להרחיב את עולמם ולחשוף אותם לטראומה. "כל אדם מספר לעצמו את סיפור חייו ומגבש את תפישת המציאות שלו", אומרת פואה. "במידה רבה הסיפור שנפגעי טראומה מספרים לעצמם התפורר לרסיסים. בדיווחם על האירוע הטראומטי בולט שהסיפור לא רציף ושהמחשבות שלהם מבולבלות. זאת תוצאה של פחדם מהזיכרון הטראומטי. אם מסייעים להם לארגן את הסיפור, יש סיכוי סביר שהם יבנו מחדש את תחושת המציאות ואת ההערכה העצמית שלהם. קל יותר לחיות עם הסיפור השלם מאשר עם זה המנותץ". התהליך נעשה באמצעות חזרה מכוונת על הסיפור, כדי לקבל פרספקטיווה חדשה. בדרך זו המטופל מגלה למשל שהוא לא אשם, שהוא היה רחוק ממקום הפיגוע, וכדומה. כל חזרה על הסיפור מוקלטת - 45-כ קלטות בסך הכל. מלבד הסיפור הפגום, נפגעי הלם נתקעים עם אמונות שגויות, אומרת פואה. למשל - העולם מסוכן, אין מקום מפלט, ואני אפס כי לא הצלחתי לתפקד כראוי. פואה מספרת שאחד המטופלים שלה, איש תחזוקה באחד ממגדלי התאומים, הרכיב על דלת ביתו תשעה מנעולים ובמקום לישון הוא יושב מול הדלת עם אקדח שלוף. בטיפול מזהים מצבים שהמטופל נמנע מהם, ומחזירים אותו למצבים אלה כמעט בעל כורחו. "זהו תהליך אופטימי, שהמטרה שלו הוא לחזור לנורמליות ולהוריד את רמת הסימפטומים", אומרת פואה. 85%-ב מהמקרים הצליחו לשפר את מצב החולים. קיימת גם שאלת הטיפול התרופתי לנפגעי הלם. השימוש בתרופות פסיכיאטריות, מסוג פרוזאק, מחליף כיום נתח גדול מהטיפול הפסיכולוגי בארה"ב. האם זה עניין של זמן עד שנפגעי הלם יקבלו תרופות? כיום מקצת הנפגעים מטופלים בתרופות להרגעה )למשל תרופות שינה( או בנוגדי דיכאון, אך זהו טיפול סימפטומטי. לדברי פואה, באחרונה הודיעה רשות התרופות והמזון האמריקאית שתרופות ספציפיות מסוג נוגדי דיכאון נמצאו יעילות לטיפול ב-DSTP. "יש כבר כמה מחקרים שהעלו השערה שתרופות עשויות למנוע את ההתקבעות של המוח. אבל לא יודעים על כך מספיק". לדברי ד"ר אילן קוץ, נראה שהטיפול התרופתי הוא השדה הבא בטיפול בפגועי הלם. אך לדבריו הנושא מעורר שאלות פילוסופיות ואתיות מורכבות. "אפשר לתת תרופות מרגיעות שיכניסו את האדם למעין תרדמת, ימנעו את התופעות וישנו את החוויה הטראומטית מיד כשמגיעים לחדר מיון. אך הדבר עשוי לבלבל את מערכת הזיכרון ואין לנו מספיק ידע על כך. ובכלל, האם אנחנו רוצים למנוע את החוויה האנושית הזאת? אולי חשוב לאפשר לחלום גם חלומות בלהה?" פגישה המטפל יודע מה בדיוק עליו לעשות, וזו אינה ירייה באפילה. מסיבות מובנות, מוסדות וחברות ביטוח מתעניינים מאוד בשיטה. לאחר הפיגוע במגדלי התאומים קיבל המרכז שפואה עומדת בראשו תקציב נכבד מארגון הבריאות האמריקאי לצורך מחקר שיבדוק את השפעתה לאורך זמן. חוקרים ואנשי טיפול בטראומה בישראל הביעו באחרונה חשש שהמוסדות המממנים את הטיפול של נפגעי הלם הטרור, ובראשם הביטוח הלאומי, יעדיפו את השיקולים הכלכליים על אלה המקצועיים ויאמצו שיטות כשל פואה. שמואל פינצי, ראש אגף השיקום בביטוח הלאומי, אומר שהמוסד עומד להשתתף במימון מחקר מעקב אחר השיטה המיושמת בתל השומר. הוא מבטיח שהשיקולים יהיו מקצועיים בלבד. במפגש עם פואה לפני כחודש היא סיפרה שיש התעניינות רבה בשיטתה, ששמה "חשיפה Exposure)"תכשוממ Prolonged) , שם מעט מוזר לטיפול קצר טווח, שאותה היא מציגה בכנסים לפחות פעם בשבוע ברחבי ארה"ב. אף שעקרון החשיפה אינו חדש )הוא לקוח מטיפול בפוביות(, דרך החשיבה של פואה מקורית וציורית. נפגעי הלם נוטים להדחיק את החוויה הקשה "ולחיות בחושך", כדבריה. אבל טראומה היא חוויה שמצריכה עיבוד - בכתיבה, בציור ובדיבור. במקום לתת לנפגעים להיכנס למעין מחילה, יש להרחיב את עולמם ולחשוף אותם לטראומה. "כל אדם מספר לעצמו את סיפור חייו ומגבש את תפישת המציאות שלו", אומרת פואה. "במידה רבה הסיפור שנפגעי טראומה מספרים לעצמם התפורר לרסיסים. בדיווחם על האירוע הטראומטי בולט שהסיפור לא רציף ושהמחשבות שלהם מבולבלות. זאת תוצאה של פחדם מהזיכרון הטראומטי. אם מסייעים להם לארגן את הסיפור, יש סיכוי סביר שהם יבנו מחדש את תחושת המציאות ואת ההערכה העצמית שלהם. קל יותר לחיות עם הסיפור השלם מאשר עם זה המנותץ". התהליך נעשה באמצעות חזרה מכוונת על הסיפור, כדי לקבל פרספקטיווה חדשה. בדרך זו המטופל מגלה למשל שהוא לא אשם, שהוא היה רחוק ממקום הפיגוע, וכדומה. כל חזרה על הסיפור מוקלטת - 45-כ קלטות בסך הכל. מלבד הסיפור הפגום, נפגעי הלם נתקעים עם אמונות שגויות, אומרת פואה. למשל - העולם מסוכן, אין מקום מפלט, ואני אפס כי לא הצלחתי לתפקד כראוי. פואה מספרת שאחד המטופלים שלה, איש תחזוקה באחד ממגדלי התאומים, הרכיב על דלת ביתו תשעה מנעולים ובמקום לישון הוא יושב מול הדלת עם אקדח שלוף. בטיפול מזהים מצבים שהמטופל נמנע מהם, ומחזירים אותו למצבים אלה כמעט בעל כורחו. "זהו תהליך אופטימי, שהמטרה שלו הוא לחזור לנורמליות ולהוריד את רמת הסימפטומים", אומרת פואה. 85%-ב מהמקרים הצליחו לשפר את מצב החולים. קיימת גם שאלת הטיפול התרופתי לנפגעי הלם. השימוש בתרופות פסיכיאטריות, מסוג פרוזאק, מחליף כיום נתח גדול מהטיפול הפסיכולוגי בארה"ב. האם זה עניין של זמן עד שנפגעי הלם יקבלו תרופות? כיום מקצת הנפגעים מטופלים בתרופות להרגעה )למשל תרופות שינה( או בנוגדי דיכאון, אך זהו טיפול סימפטומטי. לדברי פואה, באחרונה הודיעה רשות התרופות והמזון האמריקאית שתרופות ספציפיות מסוג נוגדי דיכאון נמצאו יעילות לטיפול ב-DSTP. "יש כבר כמה מחקרים שהעלו השערה שתרופות עשויות למנוע את ההתקבעות של המוח. אבל לא יודעים על כך מספיק". לדברי ד"ר אילן קוץ, נראה שהטיפול התרופתי הוא השדה הבא בטיפול בפגועי הלם. אך לדבריו הנושא מעורר שאלות פילוסופיות ואתיות מורכבות. "אפשר לתת תרופות מרגיעות שיכניסו את האדם למעין תרדמת, ימנעו את התופעות וישנו את החוויה הטראומטית מיד כשמגיעים לחדר מיון. אך הדבר עשוי לבלבל את מערכת הזיכרון ואין לנו מספיק ידע על כך. ובכלל, האם אנחנו רוצים למנוע את החוויה האנושית הזאת? אולי חשוב לאפשר לחלום גם חלומות בלהה?"

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=199639 עודכן 15:02-ב 20/08/02 דו"ח הארץ: נפגעי הלם שלמים פיסית אבל הצלקות שלהם לעולם לא יעלו ארוכה מאת תמר רותם 4-ב החודשים הראשונים של השנה הגיעו לקו הפתוח של מרכז הסיוע לנפגעי טראומות על רקע לאומי יותר 600-מ פניות, לעומת 800 פניות בכל 4 השנים הקודמות. אף שלא נפגעו פגיעה פיסית, עולמם של רבים מהנפגעים חרב, הם מאבדים את יכולת התפקוד והפרנסה ומבודדים עצמם מהחיים. החברה כמעט אינה מכירה בבעיה. הביטוח הלאומי מעניק להם סיוע מוגבל, לאחר חודשים ארוכים של הליכים משפילים. כתבה ראשונה בסדרה תצלום: אלברטו דנקברג פררה במסעדה שניהל. "אולי אם הייתי מקבל כדור ברגל הכל היה נראה אחרת" שלמה פררה אינו מפסיק לרעוד בכל פעם שהוא נכנס למסעדת השווארמה מול פיקוד דרום בבאר שבע, שהיתה פעם שלו. מאז הפיגוע שאירע שם בפברואר השנה הוא לא חזר לעבוד. המחשבה על הקצינה שנורתה למוות - תמונה ממוסגרת שלה, תרומת האב השכול, תלויה על קיר המסעדה - היתה מעל לכוחותיו. הוא לא היה יכול להתרגל למראה החיילות הצעירות שהוסיפו לבוא למסעדה, שלוות וחייכניות כאילו כל רע לא יאונה להן לעולם. הוא לא היה יכול להמשיך כרגיל. אולי משום כך לא הסכים שיסתמו את החור שניקב בקיר אחד מכדורי המחבל. המקום ששופץ באהבה כמה שבועות לפני הפיגוע, על אריחי הקרמיקה החדשים שלו, גרם לו מועקה. הוא הזכיר לו זמנים אחרים שבהם היה אדם עובד ומאושר בחלקו. 10-ב בפברואר, בצהריים, נכנסו למסעדה קצינה וחיילת. המקום היה הומה אנשים, מרביתם חיילים מהבסיס הסמוך. החיילות התיישבו בחוץ, ליד אחד משולחנות הפלסטיק השחורים. הקצינה ביקשה מפררה שתייה, והוא הצביע על המקרר והזמין אותה לקחת כחפצה. באותו רגע נשמע מטח יריות. פררה שהיה מאחורי הדלפק נכנס במרוצה למטבח הזעיר, מאחוריו. החלון הקטן שהעבירו דרכו את המנות היה פתוח למחצה. דרך החרך הספיק לראות איך נורתה הקצינה ומתה בו במקום. חברתה הצליחה להגיע למטבח. היא אחזה בפררה וצעקה "הורגים אותנו, הורגים אותנו". היריות נמשכו. פררה והחיילת המתינו על הרצפה צמודים לאחד הקירות. כשהזדקף, ראה פררה את המחבל מרסס ברובהו את המסעדה בכדורים, "כמו במשחק". וכל אותו זמן, כשהמסעדה הקטנה נהפכה לאזור מלחמה, בכתה החיילת "תעזור לי, תעזור לי". "כאן השתבשתי", אומר פררה, "היא שיגעה אותי. היא החזיקה לי את היד חזק, השיניים שלה נקשו. אף פעם לא ראיתי בן אדם שמבקש למות, רק שזה יהיה מהר". בוהה בטלוויזיה עד הבוקר פררה התמוטט אחרי הפיגוע. הוא מאובחן כפגוע הלם. הוא סובל מדיכאון, מטופל במרפאה פסיכיאטרית ומקבל תרופות. הוא לא ישן בלילות, חושש שהמחבל יגיע לביתו והוא לא יהיה מוכן. עד אור הבוקר הוא בוהה בטלוויזיה. "אני רואה את הקצינה כמו בסרט, הולכת למקרר והמחבל יורה צרורות. ואני, מה אני עושה? כלום". כל התקהלות מלחיצה אותו. הוא מעדיף שלא לעזוב את הבית. מראה של ערבים גורם לו לקפוא במקום. גם קול צופרי אמבולנס. פררה - גבר גבה קומה, בן 34, נשוי ואב לשתי בנות - נראה מבוגר מגילו בעשר שנים לפחות. פניו כבויות וסביב עיניו כתמים כהים. לדבריו, מעולם לא נזקק לטיפול נפשי קודם לפיגוע. הוא שירת בחיל הים בסטי"לים, ועד לאחרונה עשה שירות מילואים )בחיל אחר(. "זה לא שאני לא יודע מה זה סכנה", הוא אומר, "אבל אף פעם לא ירו עלי. מה יכולתי לעשות? לזרוק על המחבל את קוצץ תפוחי האדמה?" את תחושת חוסר האונים בעקבות הפיגוע מחדדת המועקה הכלכלית. את המסעדה, שהיתה סגורה מאז הפיגוע, העביר רק לפני כחודש לבעל בית אחר. בעודו מנסה להתאושש צבר עוד ועוד חובות. אחר כך באו המעקלים. "עיריית באר שבע שולחת לי בריונים לקחת את הפלטה החשמלית. לא מעניין אף אחד שעברתי פיגוע". פררה מתקשה לעמוד על רגליו. לא ברור מתי, אם בכלל, יחזור לעצמו. עד כה בני משפחתו סייעו לו ככל יכולתם. אך מכיוון שהיה המפרנס היחיד, משפחתו עומדת עתה לפני הסכנה של כניסה למעגל העוני. כיום המשפחה מתגוררת באופן זמני בדירה של בן משפחה. לראשונה אשתו יצאה לעבוד - כזבנית בחנות - כדי לסייע בפרנסה. קשה לו עם העובדה שהוא נזקק. הוא מספר בזעזוע שחמותו קנתה למשפחתו את כל הדרוש לשבת האחרונה. "אני הייתי רגיל לקנות אוטו ברגע. לילדות שלי לא היה חסר דבר. שאמא של אשתי תעשה לי שוק?" לפעמים המכונית מושבתת כי אין כסף לקנות דלק. עולמו של פררה חרב עליו, אך הסיוע שמדינת ישראל מציעה לו הוא מזערי. הוא הגיש תביעה לביטוח הלאומי, המוסד האחראי לביצוע חוק התגמולים לנפגעי איבה, אך עדיין לא החלו לדון בה. רק החודש החל לקבל גמול מחלה מהביטוח הלאומי בעד החודשים שלא עבד, אך סכום זה נבלע בחובות שצבר. "חוק התגמולים לא נותן מענה לאנשים שנעשו מובטלים ואינו מכסה כלל את הצרכים היום יומיים הדחופים של הנפגעים", אומר אביהו כהן מעמותת "משפחה אחת", המעניקה סיוע כלכלי לנפגעי טרור. "עד שמאשרים להגיש תביעה עוברים חודשיים-שלושה. בינתיים אנשים לא מתפקדים, הם מפסיקים לעבוד, לא נוסעים באוטובוסים, ותלויים בנדיבות של מקום העבודה שלהם לצורך גמול ימי מחלה". העמותה תרמה לפררה סכום חד פעמי שבו שילם חלק מחובותיו. הוא חש מושפל ומדוכא. המחשבה מהיכן ישיג כסף למחייתו בחודש הבא מענה אותו. "איך דברים משתנים בשניות. הייתי אדם שמח ואז הכל חשך. אף פעם לא הזדקקתי לדבר, שילמתי ביטוח לאומי, מסים, כמו שצריך", הוא אומר, "היום אני צריך להתרפס לפני פקידים". מאז הפיגוע את הבקרים הוא עושה בבית הכנסת. האמונה מחזקת אותו מעט, הוא אומר. לפני 30 שנה פגש את מי שתהיה אשתו ובו ביום היא הודיעה לו שהיא לא נוסעת בשבת. הוא החליט לכבד את רצונה, והם התחתנו. במשך הזמן נעשה דתי בעצמו. כיום הוא חובש כיפה שחורה, בנותיו לומדות ב"בית יעקב", אך לדבריו הוא אינו משתייך לזרם מסוים. חיוך מהוסס עולה על פניו כשהוא מספר על אשתו וכמה היתה נאה כשפגש אותה. החתונה זכתה לתואר חתונת השנה והם קיבלו במתנה מעיתון "לאשה" תנור אפייה, הוא מספר, ומיד עוזב את החדר וחוזר ובידו תמונת חתונה גדולה: זוג קורן במסגרת עם פיתוחים. לרגע פררה שוכח את עצמו, מוצף זיכרונות. אך מיד פניו מתקדרות. "אשה אחרת כבר היתה עוזבת אותי", הוא אומר. "מסכנות הבנות שלי. פאני נהייתה עצובה. יש לה בגרויות לעשות. היא לא צריכה לחשוב על אבא שלה. אני מרגיש שעיר לעזאזל של המדינה הזאת". עשרות אנשים כפררה נקלעו בשנים האחרונות לפיגוע טרור ויצאו ממנו שלמים פיסית אך חבולים נפשית. מקצתם יישארו עם צלקות שלעולם לא יעלו ארוכה. לעומת כל אותם אנשים שהיו בפיגוע והמשיכו מיד בחייהם, למרות הזעזוע, הם מתקשים לחזור לתפקוד רגיל. החברה הישראלית מתעלמת מפגועי הלם הטרור. יחס המוסדות אליהם חשדני. סיגל חיימוב מנט"ל, "המרכז לסיוע נפשי במצבי לחץ וטראומה על רקע לאומי", אומרת שיחסה של החברה לפגועי ההלם מטרור נובע בחלקו מכך שהאנשים "הנחבאים בכיסים של החיים", כהגדרתה, נשארים שם. פגועי ההלם נמנעים מלבקש עזרה. הם מבודדים את עצמם מהסביבה וחיים במעין בועה. מעבדת מחקר לטראומה תופעת ההלם ידועה מאז תחילת המאה שעברה בעיקר בהקשר של מלחמות. בעבר הרחוק זכתה לכינוי "הלם פגזים" )kcohs, llehs( בגלל ההנחה המוטעית שתופעות החרדה הופיעו בעקבות הדף הפגזים. המינוח הרפואי - הפרעה פוסט טראומטית, PTSD Disorder) Stress Traumatic tsoP( - הוטבע בארצות הברית רק בתחילת שנות 80-ה של המאה העשרים, בעקבות מלחמת וייטנאם. אז הוברר מעל לכל ספק שנפגעי הלם אינם פחדנים או משוגעים, אלא קורבנות של חשיפה לפעילות צבאית. המודעות להלם הקרב התעוררה בישראל אחרי מלחמת יום כיפור, אך המחקר והטיפול במצבי טראומה אזרחית החלו לצבור תאוצה רק בעשור האחרון, כשהבינו שהעורף נהפך לחזית. בעקבות רצף הפיגועים ישראל נעשתה למעין מעבדת מחקר לטראומה וחוקריה נחשבים למובילים בתחום. אך המחקר רחוק מלספק תשובות לכל השאלות. פגועי ההלם או הדחק הם האחרונים שמד"א מפנה לבתי החולים, אחרי שאחרון הפצועים בפיגוע עושה את דרכו באמבולנס לחדר מיון. בפיגוע בהר הצופים למשל הגיעו לחדר המיון 27 פגועי הלם. הם מבוהלים, מגיבים בחרדה, מתארים שוב ושוב את התמונות הקשות שנחרתו בזיכרונם. בד בבד הם מפתחים תופעות פיסיולוגיות: יתר לחץ דם, דופק מואץ, התנתקות, רצון להימלט מהמקום, בכי בלתי נשלט. כל אלה הם תוצאה של הפעלת מערכות האזעקה בגוף, בתגובה לאינסטינקט הקדום של הפחד, המעורר אנשים ובעלי חיים לנוס על נפשם. "כשהאירוע עצום יותר מהיכולת לספוג מתחילה התארגנות של המוח", מסביר ד"ר אילן קוץ, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים מאיר בכפר סבא. "התגובה הראשונה הרפלקסיווית עוברת במרכזי המוח הפחות רציונליים. המוח משחרר אדרנלין. רק אחר כך התגובה עוברת לחלק המוח החושב. זהו כבר שלב הפרספקטיווה, ההרגעה". רוב החוקרים בישראל נוטים להפריד בין התופעות החריפות שמהן סובלים הנפגעים מיד לאחר האירוע - הפרעת דחק חריפה Disorder) Stress etucA( - לבין הההפרעה הפוסט טראומטית הכרונית, הנחשבת למחלה ושאותה אפשר לאבחן רק כארבעה חודשים מהאירוע הטראומטי. פרופ' אריה שלו, ראש מחלקת טראומה בבתי החולים הדסה עין כרם והר הצופים בירושלים, ביצע מיפוי תפקוד מוח לאנשים שנחשפו לאירוע טראומטי שבוע אחרי האירוע ושישה חודשים אחריו. בחודש הראשון היה נראה שהמערכת תקינה. אך כעבור זמן הוא מצא שמערכת העצבים המרכזית פעילה יותר. לדבריו, בקרב החולים הכרוניים נזקם של הזיכרונות משפיע אט אט. בהמשך אפשר לזהות אצלם נסיגה בהתנהגויות חברתיות, רוגז, עצבנות, וצמצום בתחומי עניין והנאה. בתגובה לרעשים קלים וביפים של החדשות שבקעו מאוזניות שהרכיבו, המשתתפים בניסוי שסבלו PTSD-מ החלו להזיע והגיבו באותה הדריכות לכל צליל, גם אם הושמע עשר פעמים. כלומר, המוח לא התרגל לצלילים. הגוף הגיב בכל פעם במגננה ושיחרר אדרנלין. בקרב החוקרים מתגבשת ההבנה, שהתקופה הראשונה לאחר הטראומה היא מעין חלון הזדמנויות. המערכות עדיין פתוחות ורגישות לשינויים, והנזק הפיך. לכן הטיפול הנפשי בתקופה זו הוא קריטי. ללא טיפול בשלושה-ארבעה החודשים הראשונים, אומר שלו, התופעות החריפות עלולות להתקבע ולהיהפך לכרוניות. מידת האיום על החיים ועל תמונת העולם, היקף האירוע ומשכו, קובעים במידה רבה את עוצמת התגובה הטראומטית. "ככל שהאירוע יותר מפתיע ופחות מתקבל על הדעת, כך הטראומה קשה יותר", אומר ד"ר קוץ. "בפיגוע במגדלי התאומים אנשים התאיידו מעל פני האדמה ברגע. לאלה שהביטו וראו זאת יהיה קשה להתמודד". איום המוות שחווה מי שנכח באירוע הוא לב לבו של האירוע הטראומטי. לא פחות קריטיים הם המראות הקשים. "בחוזה שלנו עם החיים אין מראות זוועה המעוותים את התדמית האנושית, למשל ראש בלי גוף", מסביר קוץ. ככל שאירוע האסון רחב היקף ומספר הנפגעים וההרוגים גדול יותר, כך גדל הסיכון שיהיו יותר נפגעים נפשית. לעתים קרובות הפצועים ששכבו במקומם ופונו במהירות לא יפתחו תופעות של הלם, אך אלה שחשו לעזור וצפו במראות זוועה יגיבו במלוא החריפות. פגועי ההלם חווים שוב ושוב הבזקי בלהה )פלאשבקים( של המראות הקשים. הם מתקשים להירדם ופוחדים מהחושך. שנתם טרופה ורצופה סיוטים. ביום הם דרוכים וכל רשרוש מקפיץ אותם. לעתים הם בוהים, מנותקים. לאורך זמן הם יגלו קושי לחזור לעבודה ולחיי משפחה וחוסר סובלנות בית וברחוב. וישנה גם קבוצת הנמנעים: אנשים שעוקפים את מקום האירוע, גם אם הוא בדרכם לעבודה, אלה שנמנעים מלדבר על האירוע עם המשפחה או החברים. הם מדחיקים את שאירע, ובמוקדם או במאוחר הטראומה תצוץ. השפעת טראומות קודמות מדוע שני אנשים שנכחו באותו פיגוע מגיבים אחרת? "זה תלוי ברגישות, בפגיעות ביולוגית ובטראומות קודמות שמביא אתו פגוע ההלם", מסביר ד"ר קוץ. "אנשים שחוו טראומות קודמות הם בסיכון גבוה יותר, ובישראל יש לא מעט כאלה". רוב האנשים מתאוששים בכוחות עצמם לאחר כמה שעות. אצל מקצת האנשים התופעות לא יפחתו גם כעבור יום או יומיים. מתברר שיש קשר בין עוצמת התגובה הראשונית, ובעיקר בין התמשכות התסמינים, לבין ההתפתחות בהמשך. "אם יש עקומת שיפור, הסיכוי להחלמה רב", אומר ד"ר קוץ. "אך אם התופעות נשארות בעינן, יש סיכון גדול יותר לבעיה כרונית". פרופ' שלו מצא שאנשים שנמדד להם דופק גבוה שלא ירד בשעות ובימים הראשונים היו בעלי סיכון גבוה יותר PTSD-ל כרוני. רוב המחקרים גם מראים שכאשר האדם מנותק, בוהה, לא מגיב - הוא בעל סיכון גבוה יותר ללקות בתסמונת. אנשים אלה כאילו "נתקעים בחוויה" ולא מתאוששים. חוקרים מנסים לברר כמה מאלה שנחשפו לאירוע הקשה יישאו בנזק נפשי לתמיד. על פי תצפיות שנעשו על ידי פרופ' שלו בקרב אנשים שעברו תאונות דרכים, בתקופה הראשונה 30% מכלל הנחשפים לאירוע הטראומטי יחוו תסמינים של DSTP. כעבור ארבעה חודשים, 17% יישארו עם חלק מהתסמינים 10%-ו בלבד ידווחו על התסמינים גם כעבור שנה. האחרונים ייחשבו לחולים הכרוניים. סקר שפורסם ב"ניו יורק טיימס" בחודש הפיגוע במגדלי התאומים מצא 25%-ש מהאנשים שנחשפו לפיגוע דיווחו על תסמינים של DSTP. מספרם של פגועי הלם הטרור כיום לא ידוע, אך אין מחלוקת בין אנשי המקצוע שיש עלייה במספר. בקו הפתוח של נט"ל גבר מאוד זרם הפונים: 1998-מ עד 2001 הגיעו לנט"ל 800 פניות בסך הכל. רק 2002-ב - עד חודש אפריל - הגיעו יותר 600-מ פניות. העדר הנתונים הרשמיים מצביע על חוסר התייחסות לבעיה מצד המוסדות הרשמיים. אף שתמיד זרמו פגועי הלם לבתי החולים אחרי פיגועים, הם נכללו בהגדרה הרחבה של "פצועים קל". רק לפני כשנתיים, עם פרוץ האינתיפדה ועם העלייה בתכיפות הפיגועים ומספרם של פגועי ההלם שהגיעו לבתי חולים, החל משרד הבריאות להתייחס לבעייתם הייחודית ונקבעו נהלים מיוחדים בעבורם. כיום גם בדיווח החדשותי מתייחסים למספר פגועי ההלם בכל פיגוע. תופעה חדשה שנצפתה - אנשים החלו להגיע בכוחות עצמם לחדר מיון לאחר פיגועים. על פי דו"ח של משרד הבריאות מהשנה האחרונה )עד חודש מאי(, הדו"ח הראשון המציין בנפרד את נפגעי הדחק - 229 נפגעי דחק הגיעו לחדרי המיון בארץ, לעומת 940 פצועים קל. כך למשל אחרי הפיגוע בשכונת "בית ישראל" בירושלים במארס השנה הגיעו 22 איש לבית חולים ביקור חולים. עיון בדו"ח מגלה שלא כל בתי החולים התייחסו לטור של נפגעי הדחק, ומן הסתם אלה נכללו בקטגוריה של הפצועים קל. פרופ' שלו מספק נתון חשוב בנוגע לירושלים, החשופה לפיגועים תכופים: 60% מסך 2,000-כ הפצועים מאירועי טרור שטופלו בבתי החולים הדסה עין כרם והדסה הר הצופים מאז פרוץ האינתיפאדה, היו פגועי הלם. כלומר - 1,200 פגועי הלם. אפשר להניח איפוא 10%-ש 120) אנשים( מהם עדיין סובלים עד היום. אומדן מסוים של העלייה במספר פגועי ההלם בשנתיים האחרונות מספק הביטוח הלאומי. על פי שמואל פינצי, מנהל אגף השיקום בביטוח הלאומי, המוסד האחראי לביצוע חוק התגמולים לנפגעי איבה )כלומר נפגעים בפיגועי טרור( ובפועל האחראי לשיקום הנפשי של כלל הנפגעים - מעל 3,500 אנשים מקבלים טיפול נפשי דרך האגף בשנתיים האחרונות. אך נתון זה מתייחס גם לפצועים פיסית. לפני כן היו, לדבריו, רק 1,300-1,200 איש. את העלייה הוא מייחס לא רק לתכיפות הפיגועים אלא גם לעלייה כללית בחרדה, שמתבטאת בהופעתם של יותר נפגעי הלם: "משהו קורה לעם ישראל. אנשים אולי יותר מבוהלים, מגיבים רגשית, יש פחות כוח". לשלמה פררה זה קרה בפברואר, והוא פוחד להישכח. הוא מעוניין שיידעו על פגועי ההלם, שיעשו משהו. "קרה משהו גדול ממני. אני גמור. למה אני צריך להתחנן שמדינת ישראל תפצה אותי על מה שמגיע לי? אני מתבייש לומר, אבל אולי אם הייתי מקבל כדור ברגל הכל היה נראה אחרת".