מלחמות קלות קצת יותר

לאור הנושאים האחרונים בפורום , נראות המלחמות שמתרחשות כאן ועכשיו, כקלות יותר, אבל מאחר וכבר הוסכם כאן בפורום, שמלחמה היא מלחמה, בין אם היא מתרחשת בעורף ובין אם היא מתרחשת בשדה קרב אמיתי, ומאחר והמאורעות האחרונים מטשטשים את הגבולות בין שדות הקרב, רציתי לשתף אתכם במה שעובר עלי בימים האחרונים. ביום שישי בבוקר נרצחה (איזו מילה איומה) המורה שלי מכיתה ב'. היא נסעה כמו שכולם יודעים, ללמד בבית הספר וכמאה חמישים מטרים מצומת הכניסה לישוב, נהרגה מיריות שנורו על הרכב שבו נסעה. התעוררתי בבוקר, מטלפון ממשפחתי שגרה בישוב הזה, שרצתה לדעת שהכל איתי בסדר, שכן הייתי אמורה לצאת מוקדם יחסית בבוקר ולנסוע לישוב, והם חששו שאולי זו אני שם. אחר כך הגיעו טלפונים מעוד חברים וקרובים שרצו לבדוק שהכל בסדר. הכל היה בסדר פיזית , אבל כל כך פחדתי לנסוע לבקר את המשפחה שלי, למרות שהביקור היה מתוכנן מראש והיו לי המון סידורים לסדר שם. בדרך הביתה ,התקשרה אחותי וסיפרה לי מי נרצחה. חיפשתי מקום לשבת לרגע, להירגע. מאוחר יותר נודע לי ששני אחי הקטנים עברו באותה צומת בדיוק, אחד כשעה קודם לפיגוע והשניה בדיוק עשר דקות לפניו. מהרגע שהגעתי לשם, ועד הרגע שיצאתי משם במוצאי השבת, ממש פחדתי לצאת מן הבית. וכל הדרך חזרה לירושלים, נשאתי תפילה חרישית שלא יקרה לי כלום, שלא יקרה לי כלום. והפחד והדאגה למשפחה ששם, והפחד מה יקרה אם בפעם הבאה זו תהיה אני? אמא שלי, אבא שלי, מישהו מן האחים שלי, מן החברים שלי. וזה כבר קרה, ובקצב הזה זה עוד עלול לקרות. ולמרות שזה לא משפיע ממש על התפקוד היומיומי, אני רואה אנשים שנחלשים, ולחץ הדם שלהם עולה, והגוף שלהם חלש ועוד ועוד. לא יודעת, סתם רציתי לשתף אתכם. ערב טוב נעמה

דיברתי מקודם עם חברות שלי שהן במקור גם מאותו היישוב. ופתאום נורא נבהלתי מכל מה שעלול לקרות למישהו מאיתנו, להורים, לאחים, לחברים. וחשבתי על אבא שלי שחוזר עכשיו בדרך הביתה, ועל מטען החבלה שהתפוצץ היום ליד אוטובוס עשר דקות מן הבית של ההורים שלי, ורק בנס לא נפצע איש. והתחלתי לדמיין דברים ממש רעים וקשים. אז מה דרור, מה עושים עם הדמיונות הללו? משנים אותם? מציירים את הכל בוורוד? ומה יקרה אם הדמיונות האלו חלילה וחס ושוב חלילה, יגשימו את עצמם? יש תשובה?