שיר (ה)
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
ישבתי והבטתי במבט לחדשות , כשפתאום נשמעו חדשות רעות שהגיעו מכיוון המכלאות . הגיעו שוטרים וחיילים שדמעו כולם מגז מדמיע שנשלח לכיוון האסירים , והרוח החזיר אותו אל השוטרים , והחיילים . והשוטרים והחיילים החלו בוכים , התרגשתי מן המחזה המביך , ולא יכולתי להבין , מה הטעם להגן בשוטרים בגז –מדמיע ? אם כאשר קורא אירוע הרוח מחזיר את כל הגז-מדמיע אל השוטרים , והחיילים , והם במהירות יצאו וברחו מן המכלאה , כשהשוויש של החלקה מציע את העזרה באה נגד גז-מדמיע , "יש לנו ארגזים של בצלים מאוד יעילים שאספנו כדי לעמוד בכל אירוע , כדי לעמוד בכל מקרה , שאנחנו מקווים שלא יקרה , וכך ביימו העצירים מחזה , מכוון שהם חיכו מספיק זמן לפני הספירה , כדי לירות מאיפה מגיע הרוח . המחזה היה הקומדיה הטובה ביותר בחלקה , שכל העצירים לא הפסיקו לצחוק , קשה היה לי לראות את המחזה , שהפך לכל השוטרים והחיילים לטרגדיה נוראה , שכל החברים שלי בורחים , ובוכים מן המכלאה . בבושה וכלימה גדולה , ושעצירים ממשיכים וצוחקים , מן הגז –המדמיע , שהרוח החזירה אל החיילים ואל השוטרים , קשה היה לראות את חברי יואב ומתפתל מכאבים , ונופל על הריצפה בגלל הגז-מדמיע ,
אלן יקר, מזמן לא פרסמת כאן את שיריך, וגם את המשך יומן הטירונות. השיר שלך מחזיר אותי אל סיפוריך על מכלאות השבויים. מעניין שהשיר שלך מתאר את המצב כמו בסרט, מבחוץ. בזמן שקראתי את השיר שאלתי את עצמי איפה אתה היית באותו הזמן, האם גם אתה נפגעת מן הגז המדמיע, ומה הרגשת בזמן שקרו הדברים. ומה אתה מרגיש עכשיו? ומדוע דווקא תמונה זו חזרה בזמן שצפית בחדשות? חג שמח, דרור
אני צפיתי בחדשות במועדון הכלא . שמעתי לפתע צרחות וצחוקים שבאו מכוון המכלאות . ראיתי את חברי יואב מתפתל מכאבים . שכוב על הריצפה , בוכה . צועק העיניים שורפים לי ומוחמד השוויש מציע לו בצל . היה להם ארגזי בצל במקרה שנצטרך להשתמש בגז -מדמיע . לא היה לנו נשק . הייתי מבועת מן המחזה , כואב , ועומד חסר- אונים . וחלף בראשי עד כמה הצבא הזה יכול להיות מטומטם . איך השיגו ארגזים של בצל . בראש עבר המחשבה שהיו יכול להרוג את כל השוטרים בפנים ולא היה לנו שום אמצעי הגנה . הם צחקו מאיתנו במשך שעה . ממש הבנתי למה הם צוחקים . עליהם לא כעסתי , גם הבנתי את תגובתם . אך התחושה שהחברים שלי היו יכולים להיהרג , בגלל כמה קצינים מפגרים שהכניסו להם בצל בתוך המכלאות . אנחנו לא ידענו שבצל נוגד גז-מדמיע . אם הם לא היו רוצים לעזור . הסוף של הסיפור היה יכול להיות אחר. ראיתי שיש גם תד מאוד אנושי . אך תחושה של בושה , של חוסר -אונים ושל מבוכה תקפו אותי . לא קיבלנו הסברים . הייתי המום מאותו אירוע . היו יכולים להרוג אותנו . הכל החל בסך-הכל במהומה . הם תיכננו לבחון את התגובות שלנו ומערך ההגנה שלהם . וכשראו את מה שקרה הטרגדיה עבורם הפכה לקומדיה והם התחילו לצחוק . בידידות אלן