לא קל

בעקבות הדו שיח כאן המתנהל כמה שבעות בין אב לבנו בבקשה רק לא להפגע אני כבר כמה ימים מחזיק חזק בבטן את התגובה האמת אני עדיין חושש לא מהחברים כאן אלה מבני הבית החשיפה לא קלה לפחות לי כן אז אני יכול להגיד שאני גם כמו האב שמנסה להתגונן והדבר בהחלט לא קל אני יודע אבל לא תמיד מודע כידוע לכם יש לי בבית 4 ילדים גדולים ואם אגיד לכם שמעולם לא חיבקתי או נישקתי אף אחד מהם באמת האמת שאני לא יודע להפגין אהבה כלפי בני ביתי משהו עוצר בעדי מלחבק והאמינו לי אני אוהב אותם יותר מכל דבר אחר בעולם ושוב משהו עוצר בעדי לפעמים אני חושב לעצמי אולי אני אדם בלי רגש . אבל .לא אני יודע לעזור לאחרים ולא פעם עוזר אז למה לילדי קשה לי יש לי בת גדולה וכבר שנה היא לא מדברת איתי מה לעשות אני יודע שפגעתי בה לא פעם אבל שוב הקיר הזה עוצר אני יודע ומרגיש שהיא מאוד רוצה לחבק ולנשק אותי אבל שוב אני לא נותן לה הזדמנות אני מתחמק תמיד האמת לא יודע מה קורה ולמה אני נרתע מהם מה שקשור בדאגה לילדים אני נמר דואג אם לא חזרו הביתה או מכל מקום אחר ואת זה הם יודעים טוב ואפילו רוגזים על דאגת היתר שלי אני משתדל לתת להם את כל הדרוש(חומרי) אך מעולם לא קניתי להם מתנה ואם כן תמיד הסתרתי שכאילו לא ידעו שאני קניתי אך מפריע מאוד שאיני יכול להביע בפניהם את אהבתי אליהם והם יודעים טוב מאוד שאני לא יכול בלעדיהם אבל החיבוק החיבוק חסר.

אתה אדם נפלא , ויודע לעזור וגם לאהוב . אני יודע מה שאתה חש . גם אני ברחתי מן החברה שלי ברגע שהגעתי לרגע המכריע וזה כואב נורא וקפאו רגשות האהבה כאילו היה זה אדם זר מולי וברחתי ממנה בריצה . הכאב על החוסר הזה להרגיש הוא הדבר הנורא שקורה לנו לפעמים . כאילו אנשים קרובים הופכים לפתע כמו זרים . אתה עזרת חהרבה אנשים . אוהב אותך אחי . אלן

האמת שרציתי עוד להמשיך אבל שוב גידי נקלע לאירוע בבית שאן בדרכו הביתה בינתיים הכול בסדר איתו מקווה שכך יהיה ומה עבר עלי יכולתי ללעוס את הקיר מדאגה שלא נדבר על הכעס על חברות הפלפונים שהכול קרס ולא יכולתי ליצור קשר למזלי הילדים יודעים שאני במצבים כאלה לא שפוי ובהזדמנות הראשונה גידי התקשר וניסה להרגיע אבל לא נרגעתי עד שגידי היה אצלי באוטו.

אכן....בדיוק כך!!

שלום לך יהודה יקר. תחושותך מאד מוכרות, מוכרות עד כאב. כשהיפשרנו לעצמנו להרגיש חשנו כזה כאב. עטינו על עצמנו שיריון כדי לא לכאוב. ואז........סינדלנו את עצמנו. מפני שבמקום הזה שאנו מונעים מאיתנו, אנו מונעים עוד המון רגשות. אהבה, כאב, פחד, חום, כעס, הפכנו להיות רובוטים. ואז באה התחושה שהכל לא אמיתי, כולם צבועים. ואנו כועסים על כל מי שמעז להרגיש כי אנו פוחדים להרגיש גם כן. וזה מפחיד................ א.ב.צ.

מצמרר כמה נכון כמה עצוב צביקה

יהודה, אלן , א.ב.צ, צביקה, דרור יקרים, ההגיון אומר לי, .."תביעי אמפתיה, אנשים אוזרים כח לחשוף את הכאבים הכי גדולים שלהם, תהיי שם עבורם עם מילה טובה, ומנחמת".... לא..לא אוכל הפעם.. מצטערת. הבטן שלי מתהפכת לקרוא את מילותיכם הדומות, וכל שנותר לי הוא לזעוק את זעקת הילדים( בסופו של דבר כולנו ילדים!) הבאתם ילדים לעולם, זו האחריות הכבדה ביותר, בגלל שמיליונים עושים זאת מידי יום ולא צריך תעודות והסמכות, אישורים וועדות מעבר, רבים טועים לקחת את זה כמובן מאילו. רבים אף יותר, ממשיכים להיות לאורך שנים עסוקים בליבם הדואב, בקשיים שלהם, וממאנים להבין ולהפנים שהתינוק הזה שגדל פתאום להיות נער והופ הוא בן 20 , נשמתו היתה, עודנה ותמיד תרעב לחיבוק , לליטוף , לנשיקה, למילה החמה ושום הסבר בנוי לתלפיות וניתוח פסיכולוגי כזה או אחר לא ישיב להם (לילדכם)את מה שנלקח מהם שלא באשמתם. לעיתים נראה לי שאנחנו סלחניים מידי לעצמנו בהקשר של ילדנו. יודעים אמנם לבטא מי בכתיבה ומי בקול את הכאב האדיר שנובע מעצם העדר היכולת, אך האם זה מספיק. כהורה, כאם אני חושבת שאסור לאף הורה לוותר לעצמו בשום שלב ולהרים ידיים, ולהגיד זה הכי טוב שאני יכול. הדרך קדימה תמיד פתוחה לנסות ולהתאמץ קצת יותר ממה שנעשה עד כה. ילדנו אולי כבר מתנהגים כבוגרים, עם ג'ל בשיער, חולצת בטן, וסיגריה ביד, אך בל נטעה, הם ילדים , תמיד הילדים שלנו, תמיד נפשות רגישות שזקוקות לאהבה בדיוק כמונו, רק שהפעם האחריות למתן האהבה הזו מופנת אלינו, רק אלינו, ואל לנו להרים ידיים אלא רק להמשיך ולנסות כל יום מחדש , יהיה זה קשה ככל שיהיה. אבות יקרים, לכם מגיע חיבוק גדול כי גם אתם ילדים, ואין ספק שהחיים עם מצוקות וכאבים כה גדולים רק מגבירים את הצורך שלכם בתמיכה, אבל באותה עת בדיוק יושב שם ילד/ יושבת שם ילדה אולי מאחורי הדלת הסגורה ומשוועת לאהבה שלך.. אבא.

?