מה עושים? כולנו נפגעים?

גלית יקרה, למעשה, אנו חיים במציאות טראומתית, בלתי-פוסקת, המשבשת את השקט הנפשי של האוכלוסיה כולה. הטראומות החוזרות ונשנות מעוררות שוב ושוב תופעות פוסט-טראומתיות של חרדה, המבוססת על זכרון הטראומה הקודמת. אחת הסיבות לתופעות הפוסט-טראומתיות היא ההתעלמות מטיפול בטראומה בזמן היווצרותה. כך קורה שפיגוע, או התקפת טילים, מעוררים טראומות מוקדמות של אנשים שהשתתפו בעבר במלחמה, או נכחו באירוע טרור, או פשוט שבו וזכרו תקופות של לחץ בטחוני. התגובות של בתך נורמליות לגמרי, ומתייחסות למציאות העכשווית. ראשית, אני מציע לשתף אותה בהתמודדות עם הלחץ הקיים, עם המצב הבטחוני הרעוע ועם חוסר הביטחון האופף את כולנו. אפשר לשוחח איתה על כך, לנסות להבין את מקור החרדה שלה, ולחזק את ביטחונה בגורמים מחזקים, כמו משטרה וצבא, הורים ששומרים עליה וכו'. עם זאת, חלק מהחרדה הזאת מוצדק לחלוטין, ואין צורך לבטל אותה או להתעלם ממנה. כדי להקל עליה כדאי לשים לב לשמירה על הרגלים והתנהגויות קבועות שלכם כהורים וכמשפחה, כדי לשמור על תחושה של סדר וביטחון. שינויים ושבירת הרגלים בתקופות כאלו עשויים להגביר את תחושת החרדה. וכמובן, חום ואהבה אם המשענת הטובה ביותר שילד יכול לקבל מהוריו. אני בטוח שאת עושה כמיטב יכולתך, ואשמח אם תשתפי אותנו בנסיונך. דרור גרין