יומן חיים של משפחת הלומים

שלום, אני כותבת לכם באחד הרגעים היותר קשים העוברים עליי. אנחנו נפרדים. אחרי 12 שנה של ביחד. הכרנו אז .. הוא הגיח מולי, ממקום לא מתוכנן, לתוך חיי, עם המון שקט, בטחון, יציבות, פשטות, ואני מתוך כאביי הרגשתי ללא מילים שהוא לא יכאיב לי , שמצאתי תרופה , לטיפה לחיים. הוא מהמקומות שלו מצא את אושרו בי. עברו להן השנים, ולאט לאט התגלו לנו הפערים, בין הדימוי, לבין המציאות. מניחה שבכל זוגיות זה קורה, אך כשמתגלה חור שחור כשלו, הכל נסחף כבתוך מערבולת . בתחילה הרצון שלי לעזור לו לגלות את הבעיה. ואז ההבנה שאכן מתגלה שם משהו, ואז ההחלטה שמה שלא יצא שם מהתיבה, אני אהיה שם עבורו. ואז מתחילים לצאת שדים, וכל שד כזה, מקרין על היחסים והחיים ביחד, הוא מתחיל להתרחק, להסתגר, להכחיש שזה באמת קורה. הוא מתחיל להאשים שאני ממציאה דברים, שאני פשוט לא שם עבורו, למרות הנסיונות האין סופים להיות שם בדרכים מדרכים שונות. הוא בא אלי גרוש עם ילד , אני רציתי להוכיח לעולם שאהיה יותר טובה מהאפיפיור, נתתי ונתתי, ונתתי, והלכתי לאיבוד. ואז באו ילדיי שלי לחיים, ודרכם התחלתי לראות את החיים בצורה יותר בריאה, יותר שקולה. הבנתי שהלכתי לאיבוד ברצון למצוא חן בעיני כולם. ובחזרה, אלינו. הוא בטיפול ואני בשלי, הוא חוזר עם המלחמות, הריחות הקולות,וזה לי רק אתגר, אך אז הוא מתחיל לחזור, עם נוקשות, וכעס, ואשמה, ומה לא. מתרחק, מתרחק, ואני לבד. לבד בהריון, לבד עם הלידה, לבד בלילות, לבד בימים. בחוץ הכל מעדיפים לא לראות, גם אלו שאמורים היו לשאול שאלות. (משפחה קרובה ושות), מאוחר יותר יגידו לי" אנחנו מעדיפים לא לדעת, רוצים להשאיר אותו במקום המוכר".. הכל נהיה בעיניו לא טוב, ולכל הלא טוב הזה אני אשמה. מנסה לדבר אליו בהגיון, מנסה לכעוס בחזרה, מנסה לשתוק, מנסה לאיים, מנסה לנחם, מנסה ומנסה. קוראת אתכם, קוראת מאמרים, הולכת לסדנא בתחום וכו'. לאט לאט מבינה שזה מה שיש מולי, ולא אחר. וכל הבטחה שבאה ממנו היא ריקה מתוכן. אך אני , ללא משפחה של ממש משלי, רואה במשפחתי את המעוז היקר ביותר, ילדי הדבר החשוב ביותר , אז מה עושים?, עם הזמן מבינה שמשפחה לא יוצרים מסיסמאות, גם אל ממשכנתא משותפת, וארוחות יום שישי, משפחה, זה משהו שצריכים לגדל, להשקות,כל יום כל הזמן. לרצות להיות שם, לא לברוח אחרי שעתיים כי זה יותר מידי. מרגישה את הדחייה. היום הוא אומר" אני מבין שאת לא יכולה להכיל אותי עם כל מה שיש בי" הלא לי קשה להכיל את עצמי. אני חושבת קצת אחרת: " אני יכולה, גם יכולתי להכיל את הקושי, הגילויים הלא פשוטים, כמו שהייתי מכילה אדם חולה במחלה שאיננה הלם קרב. אך נכון, אינני יכולה להכיל עוד את חוסר ההכלה שלו אותי, את משפחתנו. מן הבנה שלהשאר איתו זה לוותר על האופציה לזוגיות /משפחה מאושרת. תמיד לחיות בצל הדיכאון, הדיכדוך המתמיד, הכעס, האשמה שלו, אלו שלא נאמרות בהרבה מילים, בעיקר בהתנהגות שקטה אבל מכאיבה. אין לי ספק שכואב לו, אך הוא בוחר לא לדבר, טוען שלא אבין אותו. יומן חיים ממשפחתו של הלום קרב, ערב שישי, פברואר 2003.

ערב טוב מירב יקרה , כמה קשה לקרוא את היומן חיים הזה . אני כל-כך מבין עד כמה הפער שנוצר בין מי שיש הלם-קרב ומי שאין לו יכול להפוך לתהום בלתי ניתן לגישור . עצוב לי ואני ממש בוכה , כי הלם-קרב לא רק עניין של מי שנפגע , אלא כל המשפחה נפגעת . אני כל-כך מבינה אותך . הכאב שאת מרגישה הוא כאב אמיתי. כאב של אדם שחזר מן המלחמה הוא כאב שאין לו גבול , צורה . הוא משתנה כל הזמן . אני מקווה שתמצאי פעם יותר שלווה ויהיה לך כוח להשלים עם המצב . בידידות

אלן יקר, תודה. אתה תמיד שם עם מילה חמה ותומכת, ומבינה. שיהיו לך חיים טובים.

תודה.

מירב התזכרי ? לפני כשנתיים ישבנו ביחד בבית קפה וכל כך הצטערתי כשנתתי לך להבין לאן את הולכת.... הוספתי שאת עדיין צעירה וכל החיים לפנייך - לי ולשכמותי כנראה כבר אבוד. בכל אשר תלכי - הצליחי !!! מגיע לך !!! רותי

תודה,נשמה. מתגעגעת אליך.

אישה יקרה. אני מאחל את היכולת לראות את הטוב, מפני שבכל מקום ובכל מצב יש גם טוב. אל תתני למקומות וחלקים רעים לשאוב אותך. "לא קלה היא לא קלה הדרך" אך יש גם ירוק בצידי הדרך, יש נופים ויש תוכן. הרצון שלנו כבני אנוש לקום ולומר ד י אני נפרד, נובע גם מחוסר רצון להתמודד, לברוח. אז ........... באשר תלכי תיגדלי ותחכימי. ואל תחששי, ההוא שידעת שלא יכאיב לפני שתים עשרה שנים, לא רוצה להכאיב לך. אדם שראה כל יד שמושטת לעברו בילדותו, יד שעומדת להכאיב לו, קשה לו גם אחרי 20 שנה לראות יד המושטת כדי ללטף. בחוויה שלו, יד מושטת= כאב. א.ב.צ.

מירב שלום, כבר חודשים רבים שלא נכנסתי לפורום - היום במקרה הצצתי ומצאתי את ההודעה שלך. בהשראת המאמר של פופר (השערות והפרכות - אנחנו שואפים להגיע לאמת אבל אף פעם לא יודעים בודאות אם הגענו. מצד שני כשמשהו לא אז הוא לא ואת זה אנחנו כן יודעים בודאות כך שהדרך האמת היא למעשה באמצעות הפרכת ה"שקר") בקיצור, לדעת בודאות שמשהו לא זה הרבה יותר משמעותי מאשר להניח שמשהו כן - ועל זה איחולים!!!!. את מוזמנת ליצור קשר. רק טוב ועדיין אופטימית... ליאורה

היי, קודם כל שמחתי לשמוע ממך, ואילו פה. מצחיק איך דברים נפגשים, בדיוק לפני כמה ימים כתבתי עבודה בפסיכולוגיה ובה הזכרתי את פופר ואת חשיבותה של ההפרכה. בכל מקרה, אני בטוב , ובכאב והכל ביחד, אבל בעיקר מרגישה "אמיתית" עם עצמי וזה חשוב . אשמח להיות בקשר רק שלא יודעת איפה הטלפון שלך. אז את מוזמנת לכתוב לי למייל. מקוה שעוד יש לך את הכתובת. ובכלל, שיהיה טוב. מירב.

אני מאוד מקווה שאתה קורא את זה. דווקא לך חשוב לי להגיד דברים. כשזה ייגמר ותמצא את עצמך לבד, יותר מאשר אתה עכשיו, תדע מעכשיו שזה לא יחזור. אין דרך אחורה. ומה שכרגע נראה ההגיוני ביותר, הוא ממש לא. אני כבר עברתי לצד הלבד, ומתרחקים ממני לא רק אנשים קרובים, כל העולם בעצם. חלק באשמתי וחלק, כמו שתגלה בעצמך, מאמירות כמו, תשמרי על נפשך מהלום קרב, אסור לך להתקרב לדבר הזה. וכמו שהבנתי בזמן האחרון, זה לא ייגמר אף פעם, הצרה המייאשת הזאת לא תעזוב לעולם, רגשות הריקנות, חוסר האונים, הפחד, הלילות, הייאוש, השחור לא יעזוב לעולם. זה סרטן. והדבר היחיד שנשאר לעשות, זה לנסות כמו שהיינו ילדים קטנים, זה לגמור את הכפית דייסה כי זה בריא לנו. ומהמעט שלמדתי על מירב אישתך, יש בה אני מקווה עדיין שארית של נכונות למשהו. תבין, מה שלא תעשה, אי אפשר על הפוסט טראומה הזאת, תמיד כדורים, תמיד טיפול, תמיד חרדות, ואני יודע שזה בלתי אפשרי, ולא מהמקום של האין ברירה אני כותב לך, להיפך מהמקום של הברירה, מהמקום של הידיעה שזה ממש שחור או לבן, אין בכלל גוונים. דבר איתה, שתף אותה, תילחם עליה, תילחם על החיים שלך. מילים גבוהות אני יודע, מילים מאוסות אפילו, אבל אלה היחידות שנותרו. ולך מירב, שיהיה לך עולם.

קראתי את מילותיך , ומעבר לסיפור האישי שלי, רציתי לשלוח לך חיבוק ולומר שכמו ש"עץ מחפש לו עלים " לעיתים, כך גם האור ימצא אותך, רק אל תפסיק להאמין. בבקשה. מירב.

שלום לך יורם. קראתי את שכתבת. הדפסתי. אני מבטיח לקרוא, לחשוב על התוכן, ולשתף אותך במחשבותי. זה בסדר? תודה לך. א.ב.צ.

שלום יורם אני עוקב מקרוב בודק קורא ושוב קורא עד אין סוף והרי שעליך שמעתי קראתי וראיתי אני כותב לאחר שבוע קשה מאוד שעבר עלי ועל בני הבית קראתי את שכתבת מנסה לחשוב מליון פעם אולי יותר ואני יודע שאתה לא מדבר באויר והאמת אין לי דרישות רק מבקש שקט ופינה לשבת כשרע ולפעמים אין ובשם כל הקדושים לא מצליח להפתח לאף אחד מלבד מעט למטפל אולי אתה יורם בתבונתך למד אותנו איך עושים זאת ונשכיל אני בטוח שזוהי הדרך להצלחה ואולי אל הנחלה אבל איך מעבירים דברים קשים כל כך למי שבאמת אוהבים ולי המילים אני מבינה או מבין אותך לא מדברים אלי ממי שלא היה שם נקווה לטוב

שלומות מירב. קראתי כל מילה בשירשור, ודוקא תגובתו של יורם צבטה לי את בלוטת ההבנה. הבחור יודע גם יודע על מה שהוא מדבר. אין עצות אוניברסליות שמתאימות לכל בני האדם, וסביר להניח שקראת את המסר הלא כל כך חבוי שנמצא בבסיס דבריו. כאחד שהיה שם, ומעולם עוד לא חזר משם, קראתי את דבריו, אבל לא במלואם. ההצפה שתקפה אותי גרמה לי לקרא את דבריו שוב ושוב עד ש... קראתי. להבין היה החלק הפשוט יותר. מירב, האיש שלך כנראה ישר מאד, אינו יודע להסוות לשקר ולתחמן, והדרך הזו מובילה לדרך ללא מוצא. אלה שתומכים בהחלטתך, ואלה שחושבים שונה חולים כולם במחלת ה'אמת'. במקום הגבוה ביותר בסולם דוברי האמת הייתי מציב את יורם. איני מכיר אותו, ואולי לא הייתי רוצה להכיר אותו. שנים רבות אני חושש מהאמת כפי שהוא מייצג אותה, מהאמת שאני כה חרד מפניה ! אני האיש שחי ההפך מבעלך, מתחמן את כל העולם, ומשקיע את מירב כוחותי בהסתרת הבעיה תוך ידיעה ברורה ונחרצת שאני עובד כולם ובמיוחד על עצמי. עשרים ותשע שנים אני חי סביב קבר. קבר שבו טמנתי את אשר חויתי בגיהנום, וסביב אותו קבר אני מנהל את כל חיי. לאישתי איני נותן דריסת רגל באחוזת הקבר שבניתי. תמיד חששתי שאם אהיה מי שאני באמת, היא לא תוכל להתמודד איתי, ולכן אני כה שומר על הקבר הפרטי שלי. אם יהיה לי שיח ושיג עם בעלך לא אוכל לעולם לרפא אותו. אולי אוכל לנסות ולהציע לו לשקול ולחשוב על דרכי הנלוזה והמזיקה. אני יודע שזו הדרך הלא נכונה מכל היבט רפואי מקצועי, אבל שניה אחת לפני שהחבילה מתפרקת, אולי כדאי לו לחשוב על דרכי הנלוזה ? הדרך הזו עזרה ואיפשרה לי לשמור על המסגרת המשפחתית ולגדל ילדים לתפארת. את המחיר שלמתי עם ריבית והצמדה, אבל אני חי היום בצד המואר של האופל, וזו מחצית הכוס המלאה. את מחצית הכוס הריקה יורם מבין יותר טוב מכולנו. אני חוזר לי לאחוזת הקבר הפרטית שלי, ותודה לך על תשומת הלב.

מירב! זמן רב לא נכנסתי לאתר, היום נכנסתי לשניה וראיתי את שכתבת! ברשותך, אכתוב לך לדוא"ל מאוחר יותר (אני חייבת לרוץ). בכל מקרה- שיהיה לך/לכם בהצלחה. ההחלטה להיפרד אינה קלה, אבל לפעמים כשהכול מסביב קשה וחשוך- נותנת תקוה. תקוה למשהו טוב יותר עהור כולכם. מחזיקה אצבעות!

לי יקרה, כעת אני רגועה, תגובתך פה חסרה לי . תהיתי מה קורה לך/לכם. אשמח לשמוע ממך בכל דרך. מקוה שהפעם אצליח גם לחזור אליך. וכן...אכן תקוה לעתיד טוב יותר. התחלה חדשה. בצילה, כאב, עצב, כעס. אך הרבה אמונה בטוב. ושיהיה לכולנו. אמן. מירב.