התקפי- פניקה באמצע הסופרמרקט (ה)

דיון מתוך פורום  טראומה והלם-קרב

01/04/2003 | 12:39 | מאת: אלן

יצאתי לסופרמרקט לעשות קנייות עם אמי , וכולם הסתכלו עליי בגלל שחשתי התקף חרד ולא הייתי מסוגל לסדר שום דבר בשקיות . חשתי ברע . חשתי שההתקף פניקה מתגבר ואמי אמרה לי שכואב לה שכולם מסתכלים עליי . חוסר - האונים התגבר ואמרתי לעצמי בראש שאין מה לעשות . אם אחשוב יותר מדי אני עלול להתפרק . אך חשבתי על זה ולא הצלחתי להתנתק . אלן

לקריאה נוספת והעמקה
01/04/2003 | 17:48 | מאת: "אור

תגיד אתה לא לוקח שום תרופות??

01/04/2003 | 20:57 | מאת: פ.

שלום אלן מה שאתה מתאר מאוד מוכר לי וקורה לי הרבה אני מציע לך לבדוק סופר פחות עמוס ולבוא בשעות הבוקר אז פחות עמוס אני מקווה שזה יעזור קצת (בטח לא יזיק) בברכה פ.

אלן יקר, המצב שאתה מתאר איננו אירוע יוצא דופן, והוא אופייני לחיי מי שסובל מפוסט-טראומה. נדמה לי, שאתה עצמך תיארת כאן בעבר דרכים להתמודד עם לחצים ופאניקה באמצעות הרפיה, נשימות או דמיון מודרך. אם כך, מדוע הפעם זה היה קשה יותר? אני משער שהקושי לא היה התחושות שלך, שאתן אתה יודע להתמודד, אלא הרצון שלך להגן על אמך מפני הקושי שלך. וזהו גם הכאב שלך, הנובע מכך שאמך אינה יודעת להתמודד עם הקושי שלך, ולקבל אותו כחלק ממך. אני מאמין, שאחת הדרכים להתמודד עם הקושי היא היכולת שלך עצמך לקבל את עצמך כפי שאתה, מתוך ידיעה שהתקפי פאניקה או קשיים אחרים ילוו אותך גם בעתיד, ושאין לך במה להתבייש. גם כאן, בפורום, עלינו ללמוד ולשתף זה את זה בהבנה שתופעות הלוואי של הטראומה הופכות לחלק מן החיים הנורמליים של נפגעי הלם-קרב, ואין כל סיבה להתבייש בהם. להיפך, מותר לקבל את עזרתם של אחרים ולהסביר להם את מה שקורה. ככל שקהל רב יותר יהיה מודע לקשייהם של נפגעי הטראומה, כך גם ההתמודדות עם הקושי בסביבות שונות תהיה קלה יותר. שיהיה לך יום טוב ונעים, דרור

02/04/2003 | 12:35 | מאת: א.ב.צ.

אני פשוט מוצא את עצמי צוחק על עצמי ברגעים הללו. נשימות, דימיון כזה או אחר, הכל נכון וכל התמודדות טובה. אבל כשזה קורה ומגיע, אז מה שבאמת קשה זה חוסר ההבנה, הקבלה, ובורות של הקרובים אלי. א.ב.צ.

02/04/2003 | 23:59 | מאת: אלן

אני חושב שחוסר קבלה של המצב מקשה מצידי , מקשה על האחרים לקבל אותי . כן אני מודה קשה לקבל את המצב הבלתי אפשרי הזה שאני נתקף הרבה פעמים בהתקפי-חרדה , פחד קהל , חוסר יכולת לפעול באופן רגיל , וכמה שאני לא משלים עם המצב אז קשה לי יותר בחיים . אין פתרונות קסם . רק נשימות , הרפיות , אורך -רוח וסבלנות . אך לפעמים זה נעלם לי ובאותם רגעים אינני מסוגל להתמודד . בידידות והערכה . אלן

04/04/2003 | 11:13 | מאת: יוז'י

זה נחמד, יפה וטוב בתאוריה !!! הרפיות, דמיון מודרך, יוגה, שמוגה ושאר מיני דרכים. הבעיה היא כשאתה בתוך ההלם, הכל נשכך ונשאר רק אתה והזכרונות. אתה שוב לבד בצינוק ואין אף אחד שיכול לעזור, כל העולם יכול להתקשר - אני לא שומע את הטלפון !!! כל העולם יכול לדפוק על הדלת - אני לא בבית !!! זה מזכיר לי קטע מהצינוק: באחד הימים הגיע הפסיכולוגית של הכלא בסיבובה היומי והחסר משמעות ליד כל תא, (דרך הגב שמה הוא Dr. Hope - והבדיחה על חשבוננינו) ושאלה אותי מה אני עושה בשביל להפיג את המתח בדר"כ, הסברתי לה שבאזרחי אני עושה מדיתציה, אז היא אמרה לי: "למה שלא תנסה לעשות מדיתציה כאן" ועכשיו נראה אתכם נכנסים לתא של 3*5, נחקרים כל כמה שעות, נגררים אזוקים בידיים וברגליים ושאר מיני חביות מרנינות נפש ואחרי כמה ימים מנסים לעשות מדיתציה שלכם בידידות נצח יוז'י

02/04/2003 | 21:14 | מאת: יוז'י

יום בהיר, נסיעה בת"א, רמזור אדום, מסתכל, מולי מגדלי אזריעלי, הזכרונות עולים, המגדלים נופלים. צפצוף... צפצוף... הרמזור מתחלף שוב לאדום. - בשיחה עם הפסיכוטרפיסטית שלי, היא שלחה אותי לת"א להסתכל עליהם שוב ולראות את ההבדלים: אחד עגול, קו הרקיע שונה ועוד. זה עזר ?!?

03/04/2003 | 17:01 | מאת: אלן

כן זה מקל על חרדות ומאוד עוזר מניסיון . בידידות אלן

מנהל פורום טראומה והלם-קרב