לגיבורים אלמונים.

הסבל שלכם עמו עליכם להתמודד מידי יום ,הקרבן שהקרבתם לא היה לשווא. בשמי ובשם משפחתי אני מצדיע לכם ומקווה שאיכשהו תוכלו לשפר את איכות החיים שלכם. הרבה אנשים מודים לכם. שיהיה לכם רק טוב דנדן

לדרור שלום רב: מידי פעם אני נכנס לפורום מתוך סקרנות (שאת מניעיה אפרט בהמשך) אך לא מתערב כדי לא להפריע לתהליך ולסייע לשמר את האתר להלומי קרב בלבד או בעיקר. אולם, מזה מספר חודשים נוהג להיכנס על מנת לבטא את תודתי לחבר'ה שלדעתי לא זוכים לתמיכה וההכרה הראויה מצד החברה. אני מנצל את ההזדמנות כדי להודות לך על ניהול הפורום ..אתה עושה עבודת קודש. נחשפתי לנושא הפוסטראומה ב-1984 לאחר לימודי מדעי ההתנהגות באוניברסיטה. בגלל נסיבות אישיות לא המשכתי בלימודי והתקבלתי לעבודה בביטוח לאומי כפקיד. התקדמתי עד לניהול מערכת ועדות הרפואיות. באופן הדרגתי הכרתי "תובעים "( כך מכנים אותם בביטוח לאומי ) שנפגעו בתאונות עבודה ופעולות איבה וסבלו מנכות נפשית פוסטראומטית אך המוסד התיחס אליהם בעיקר כארטיסטים במקרה הגרוע ובמקרה הטוב כמישמנסים להשיג רווחים משניים. כמו כן, בשלב מאוחר יותר הצגתי את משרד הביטחון בועדות רפואיות לנפגעי הלם קרב.נחשפתי לכאבם, מצוקתם ולהתיחסות ה"אוביקטיבית" לכאורה של הפסיכיאטרים. לא אשכח כשפיסיאטר קבע שחל שיפור במצבו של אחד הבחורים ולי נראה מפורק לחלוטין. די כעסתי על המערכת יכולתי להרשות לעצמו לעזוב מקום עבודה בטוח, היתי צעיר ובטוח בעצמי. למדתי עבודה סוציאלית והתקבלתי למסגרת מסוימת.אז התברר לי שבנה של עובדת הנקיון לוקה בהלם קרב אינו מטופל על ידי משרד הביטחון בגלל סיבה ביוירוקרטית. לקחתי לעצמי את המקרה כאתגר, פניתי לכל הגורמים כולל שר הביטחון וראש הממשלה דאז (רבין ז"ל) סופו של דבר הבחור קיבל 70 % נכות קבועה ברוך השם. אני לא מיחס את ה"הצחלחה" הזאת לעצמי ..אבל איפה המדינה. מהרגע שהבחור נפגע ועד להתערבותי עברו 5 שנים !!!! שלא טופל נפשית או קונקרטית. מספר שנים לאחר מכן היתי בעצמי מעורב בתאונת דרכים. בדיעבד התברר לי שלקיתי בפוסטראומה. תפיסת המציאות שלי עוותה . היתי פגוע פיזית ונפשית הפסקתי לתפקד תעסוקתית , אך לא הגשתי תביעה לביטוח לאומי מתוך חשש לעבור את התהליך המשפיל. אט אט מצבי הנפשי והגופני השתפר באופן שאיפשר תפקוד. אבל מזה כשנה חלה החמרה במצמב הפיזי שבעקבותיה ,כך על פי הרופא המטפל בבית לוינשטיין עברתי איזו תהליך שלרראקטיבציה של מצב פוסטראומטי אם כי בצורה קלה. כללית, אני זקוק לטיפול אבל איני יכול להרשות לעצמי לממן טיפול נפשי סביר מכיסי ומנסה להתמודד עם המצב על פי מיטב יכולתי.כלומר היתי יכול איכשהו לממן את הטיפול אבל מעדיף להשקיע את הכסף בהוצאות הבית והילדים (החלטה שלאחרונה התבררה לי כמוטעית היות ואני ממש זקו לטיפול ). בעבודה, היות כלפי חוץ אני מחוייב להפגין יכולת ארגון וחזות שלווה ואני נוטל כדורים פסיכיאטרים על מנת להתמודד עם המצב.אופי העבודה אינו מטיב את מצבי אבל החלופה היא פיטורין ומי יוידע כיצד אוכל לממן את המשפחה במצב של מיתון בו המשק מצוי. לא התכוונתי לכתוב על עצמי אבל איזה" קפיץ " השתחרר פתאום והתחלתי לשחרר רגשות ותוך כדי כתיבה התברר לי שאני קשור לנושא יותר ממשחשבתי או היתי מודע . לסיכום: כואב לי שהלומי קרב לא זוכים להכרה והטיפול הראוים - כך על פי הבנתי. ושוב קבלו את תמיכתי.