משהו מהמגירה, התקף החרדה הראשון שלי

דיון מתוך פורום  טראומה והלם-קרב

10/05/2003 | 19:14 | מאת: יורם

שתי דקות לפני ארבע, אני שומע את פוליקר באוזניות של הדיסקמן, הפנים שלי מוצמדות לחלון הרכבת, תמיד אני מוצא מקום ליד החלון התבוננתי למטה אל האבנים החלקות ליד הפסים הרכבת היתה צריכה לצאת בדיוק בארבע, עוד שתי דקות העיניים נעצמו לי פתאום, הרגשתי שכל הדם עוזב את הגוף שלי הייתי פתאום במקום אחר לגמרי, לא ידוע, בלתי מוכר מעולם לא הרגשתי ככה, כל הגוף השתתף נדמה לי שהרכבת יצאה לדרכה הדופק הלם במהירות, ישר נשלחה אצבע לבדוק את הדופק מאה ושבעים, מה קורה לי? מהכיס הוצאתי כדור נגד כאב ראש הייתי חייב לבלוע משהו שקשור לרפואה, הייתי משוכנע שאני הולך למות, האפשרויות שחלפו במחשבתי התקף לב, שבץ מוחי, עורק מרכזי שנקרע, הכבד הפסיק לתפקד מחשבות אין סופיות, מה זה? מה זה? קמתי מהמקום אמרתי לאיש שלידי "אני מרגיש מאוד לא טוב" הוא נתן לי לעבור, הגעתי למעבר בין הקרונות ותחושת המוות רק התגברה, השתתפתי במוות הקרב שלי כאבי חזה חזקים התחילו, ויד שמאל שותקה נכנסתי לשירותי הרכבת, דחפתי אצבע לתוך הפה להקיא את הפלאפל שאכלתי שעה לפני הנסיעה הייתי בטוח שאני ארגיש יותר טוב מזה הקאתי, בכוח. דחפתי את האצבע שוב ושוב לתוך לוע הפה שום דבר לא נראה לי מגעיל באותם רגעים התבוננתי בעצמי במראה, פנים לבנות, עיניים מפוחדות כשבאתי לשטוף את הידיים, טיפות של זיעה זרמו לכיור הקטן. רק מחשבה אחת רדפה אותי כל הזמן, מה זה צריך להיות? לא יכולתי לעמוד במקום אחד, הייתי חייב להניע את הגוף כל הזמן יצאתי מהשירותים, ובמרחב הקטן שבין הקרונות הסתובבתי כמו חיה בכלוב עוצמת תחושת המוות דחפה אותי לבשר לזוג שעמד שם שמשהו לא בסדר איתי, "תשתה קולה, הגזים עוזרים, בטח משהו לא בסדר בבטן שלך" שתיתי קולה, מעט, ציפיתי להקלה, כלום הכרטיסן הגיע, ביקשתי ממנו לבדוק לי את הדופק אמרתי לו שאני הולך למות, הוא הביט עלי ושאל "אתה מרגיש לא טוב?", אני הולך למות נדמה לי זה התקף לב, תבדוק את הדופק תראה כמה הוא גבוה "אתה יודע שזאת רכבת ישירה, אתה רוצה שנעצור את הרכבת בנתניה ונקרא לאמבולנס?" זה נשמע לי מופרע לגמרי ומיד שכחתי את המחשבה הזאת, כן כן, תעצרו שיבוא אמבולנס, תישאר כאן איתי, אני לא רוצה למות התבוננתי בנוף, ונסיתי לחשב מתי כבר נתניה שיגיע כבר האמבולנס, הרגליים נשמטו מעצמן למטה ישבתי חסר אונים, מחכה למוות הבטוח שיגיע עוד רגע ברמקול הודיעו "אנחנו נעצרים בנתניה להוריד אדם שמרגיש ברע, מצטערים על העיכוב, מיד נמשיך בנסיעה." עזרו לי לרדת במדרגות, הושיבו אותי על ספסל ראיתי את האנשים שנשארו בקרונות עוקבים בעניין איך אנשי האמבולנס מרימים את החולצה שלי ומצמידים לי חוטים באיזור הלב "מה אתה מרגיש?" אני הולך למות, רע לי, אני לא יודע מה קורה לי, מה קורה לי? תגידו לי הרכבת עזבה את התחנה אלונקה הגיעה, החוטים נשלפו מחזי והם אמרו, זה בסדר, אבל נבדוק אותך בבית חולים לא הפסקתי להגיד, אני הולך למות, תעשו משהו זה התקף לב? תגידו לי בבקשה כבר הייתי על סף עילפון, ואף אחד לא ענה לי רק, עוד מעט נגיע, זה בסדר הושכבתי במיטה, ושוב חיברו אותי למכונה בדקו את הלב, דוקטור תגיד לי אני הולך למות? "כולנו הולכים למות." הוא ענה לי אני הולך למות, אני הולך למות אחות הגישה לו זריקה, זה בסדר, זה יעבור לך עוד מעט אבל מה זה, תגיד, מה זה? "תנסה לנוח, זה יעבור עוד מעט." נשארתי לבד, מביט לתיקרה ושום דבר לא עבר לי אותן תחושות מוות. ראיתי אנשים לבושים בשחורים הם נראו דתיים, רק אחר כך נודע לי שהובאתי לבית חולים לניאדו בית חולים חרדי, חרדי נערה ניגשה אלי ושאלה "למי אני רוצה להודיע שאני כאן." נתתי לה את מספר הטלפון של אישתי, היא חזרה ואמרה "היא תגיע עוד מעט." ואז נרדמתי, שעות, אבל זה לא באמת היה שעות היא הגיעה, ואמרה "משחררים אותך, הכול בסדר." אבל מה זה היה? באוטו פתחתי את טופס השחרור מהמיון ובפעם הראשונה ראיתי את צמד המילים התקף חרדה תוצאות ה-א.ק.ג. תקינות, בדיקות הדם תקינות התקף חרדה, זה מה שכתבו בבית החולים החרדי איך נראה התקף החרדה הראשון שלכם? זוכרים אותו? כמו אמר פוליקר, אהבה ראשונה היא אהבה אחרונה.

לקריאה נוספת והעמקה

יורם יקר, למקרא הדברים עברה בי צמרמורת. התיאור שלך כה חי, מדויק ומפורט, כאילו הכל קרה רק אתמול. אני משער שכפי שכתבת, 'חרדה ראשונה היא חרדה אחרונה', והיא חוזרת שוב ושוב. איך אתה מגיב כאשר זה קורה עכשיו? שבוע טוב, דרור

10/05/2003 | 23:28 | מאת: יורם

זה מדהים אותי כל פעם מחדש, איך מסוגלים הנויירוניים והסרטוניניים, או איך שלא קוראים לחומרים שנמצאים בתוך הראש, ושיש להם גישה ישירה למערכת העצבים המרכזית, לתפוס אותי לא מוכן מחדש. יש תקופה שברור לי שמה שקורה לי זה התקף חרדה, אני יכול לזהות את הסימנים בקלות. אני גם יותר נינוח שזה קורה, אומר לעצמי בבהירות, זה חרדה זה יעבור, כדור וזה מאחוריך עוד כמה זמן. אבל נדמה לי שהראש תמיד מוצא דרכים עוקפות ידיעה. הוא כמו איש ספיישל אפקט בסרטי הוליווד, ממציא את עצמו מחדש, ממציא ומייצר צורות חדשות של התקפים, כמו יש לו חיים בשביל לבשר לי שאני הולך למות. ואז זה איום. ונדמה שנגמרת מיכסה של צורת התקף, מיד יושב הראש עם צוות שלם של במאים להמציא התקפים חדשים. מזמן לא נרדמה לי יד שמאל למשל, באיזה שהוא אופן ניטרלתי את זה. אני זוכר שפתאום רגל ימין התחילה להירדם. לא קישרתי את זה להתקף, הרי ידעתי זה רק יד שמאל התקף. עד שהבנתי, נלקחו ממני שעות מורטות חיים. ויש את נזילת האנרגיה הפתאומית מהגוף. ויש את העייפות המדהימה שפתאום באה. ועכשיו יש לי חדשים. סגנון חדש מצא הראש. התעלפויות, או כמעט קרוב לשם. וזה מבהיל. פתאום אני מרגיש שאין ניוטון יותר, אין חוק משיכה, הכול סחרחרה אחת גדולה. אני משתדל להיות בשקט, ואז זה מחריף זה מחייב אותי לזוז כל הזמן. כשאני מתהלך תחושת ההתעלפות נעשית קטנה יותר. ואז אני יכול לצעוד בתוך הבית שעות. עד שזה עובר. אתה בוודאי מכיר את הספר של סאקס, נדמה לי שכך קוראים לו. האיש שחשב שאישתו היא כובע. במחלות נפש כמו אלה שמתוארת שם קל יותר לספר על נפלאות הראש. בפוסט טרואמה, בדיכאון, הרבה יותר קשה, כי זה לא מתאפיין בחומרים קיצוניים, כמו בספר ההוא. ולאחרונה, אני שוקל לכתוב אחד כזה. על איך זה פוסט. נראה.

10/05/2003 | 23:43 | מאת: אלן

כן התקף חרדה יכול להיות מאוד חריף כמו שאתה מתאר וזה מאוד מפחיד . מוכר לי היטב התחושה . נדמה שזה תמיד עלול לחזור וזה תמיד חוזר ברגע הפחות צפוי . בידידות אלן

מנהל פורום טראומה והלם-קרב