זה רק נהיה יותר גרוע

קודם כל שלום לכולם, אני החלטתי לחשוף את שמי הפרטי. כתבתי כאן תחת הכינוי עבדלווהאב בעבר. אני כותה עכשיו כי אני לא מצליח להירדם. לא יכול להפסיק לשמוע את הצחוק של הפלשתינים כשירו על הגופה של אורי, אחרי שכבר נהרג ושכב שם חשוף. את הכדורים שפוגעים בו שוב ושוב.. ולא יכולתי לצאת לשם להביא אותו. לא יכולתי לזוז מילימטר, הם ירו צרורות. פחדתי. כולנו פחדנו. ואח"כ בני ניר איתמר וארז הלכו. איזה מזל שיש וויסקי.

אני חושב שאני אפילו יכול לשים את האצבע על היום שבו התחילה אצלי ההכרה שמשהו לא תקין - כשנכנסתי בתור איש קבע לשכם באוקטובר 2000 ושמעתי את ההתברברות המיותרת בקשר עם המג"בניק המסכן מדחת שדימם שם למוות. ישבתי בג'יפ עם שאר הצוות שלי וכולנו ידענו מה כל אחד מהאחרים חושב - איך זה קורה לנו שוב מול העיניים, אותו מקום, אותם שקרים ברשת הקשר, אותם הבטחות, ואותן צעקות בתחינה לחילוץ. רק שהפעם אנחנו היינו בצד האימפוטנטי, לא נתנו לנו להיכנס לשם. רציתי לקחת את הג'יפ ולדהור פנימה, להרוג את רג'וב, להרוג את כולם. אבל רק ישבתי שם קפוא, לא יכולתי לזוז. בדיוק כמו אז. כששמענו ש"חילצו" את הגופה שלו, יצאנו כולנו בצוות (טוב הוותיקים שנשארו) והתחלנו לירות לתוך בתים נטושים. פירקנו שם את כל התחמושת שהייתה לנו על בתים ומכוניות. ועכשיו יש לי על זה גם ייסורי מצפון.

וגם מזכיר לי את הלילה בו ביקשנו אישור להכנע ואת התשובה של הדרגים והפקוד שמעלינו בלבנון צביקה

זה באמת פאדיחה פאדיחה ..הסיפור בקבר יוסף כולל מה שעשו לצד"ל

אלעד אינך אשם בכלום . אני מכיר הרבה מפקדים בצה"ל שיושנים טוב בלילה ואין להם מצפון . לראות איך משאיר חייל במצב של פציעה ולא מנסים לחלץ אותו זה התחושה הכי מתסכלת עבור כל חייל . חשת שזה היה יכול להיות אתה . זה מעורר כעס , זעם והידיעה שאם אתה תפגע המערכת תנטוש אותך בשטח . זו פשוט התחושה הנוראית שחייל יכול לחוש . אף אדם אינו עומד לצידו אם יקרה לו משהו . אני כל -כך מבין את התחושה הנוראיות שחולפות בראשך . אני שבע שנים מנסה לקבל הכרה ושמשרד הביטחון יטפל בפגיעה שלי והם מתעלמים . כל מה שלמדנו בבית-ספר אינו קשור לשום מציאות . בידידות אלן

צביקה אחי, קראתי אתדבריך וחשתי מזוהה איתך כמעט בכל(!) המקרים שעברת אחי הבנתי שאתה בקשר כזה או אחר עם צביקה ובאישור שלו אנא צור איתו קשר ועלה מולי במשני במיידי(יש לו אתהמספר וזה בסדר) נראה לי שאוכל לסייע לךואולי ביחד נמצא דרך מילוט מהחרא הזה.המכשיר שלי פתוח כך את המס ממנו ועלה מולי אפילו בחסוי.

אצלי שום דבר לא עזר עד שהחלטתי להנמיך להם (כמו בסרט) את הווליום היית לייד אורי? אורי קרא לך? הכרת אותו מקודם? בני ניר איתמר וארז נהרגו גם כן? באותו ארוע? ביקרת את המשפחות שלהם אחר כך ? את החברות? את החברים? האם הם מבקרים אותך בחלומות? - או שאתה פןחד מביקורם ולכן לא הולך לישון? צביקה

היי צביקה, קודם כל רציתי להגיד שאני ממש מעריך את האנשים כאן בפורום. מעודד לראות שאכפת לכם כל כך אחד מהשני. לשאלותיך : אורי ואני חברים מגיל אפס. היינו ביחד במוצב, ויצאנו לתפוס עמדות כשהתחיל הבלאגן. איך שיצאנו מהדלת התפצלנו לשניים - כל אחד לעמדה שלו (הוא היה נגביסט ואני צלף), ואז באמצע הריצה שלי שמעתי אותו מחרחר, וראיתי שהוא נופל. רצתי אליו וניסיתי לעצור את הדימום מהצוואר, היו חור כניסה וחור יציאה, דחפתי פנימה אצבעות כמו שלימדו אותי, אבל הדם נזל לי בין האצבעות. הוא נגמר לי בידיים. לא הספיק להגיד כלום, אבל לעולם לא אשכח את המבט שהיה לו בעיניים. ניר ובני היו קצינים שהכרתי בכוח החילוץ שבא להוציא אותנו מהמוצב. שניהם נהרגו בזמן ניסיונות החילוץ הראשון והשני. בחילוץ השלישי כבר הביאו טנקים והוציאו אותנו משם. איתמר וארז נהרגו בגזרה, אבל לא ממש אצלי במתחם. כמובן שהיינו חברים טובים. אני חולם כשאני מצליח להירדם, וזה לא קורה לעיתים קרובות מדי. יש לי גם פלשבקים בהקיץ, הזיות אולי ? לא יודע... אני שומר על קשר הדוק עם המשפחות, אנחנו חבורה מגובשת, אבל אני מרגיש שאני לא מצליח להשתחרר ממה שקרה שם וחלק מזה זה שאני מבלה כל הזמו (שלוש פעמים בשבוע) אצל ההורים של אורי. הוויסקי לא עוזר, כי כבר התרגלתי

אלעד טוב שהחלטת לשתף אחרים במה שקורה לך, זה שלב ראשון. אתה חייב לקבל עזרה מקצועית, הוויסקי רק מרמה אותך, לא עוזר אלא להיפך. גם בעלי ניסה ל"טפל" בעצמו בעזרת אלכוהול, וכדורים שקנה סתם בבית מרקחת. ה"טיפול" הזה כמעט והרס את חייב ואת חיי משפחתנו! מצא לך מטפל טוב והתחל את הדרך הארוכה והקשה, אך הנכונה, לחיים טובים יותר. אין קיצורי דרך, אל תאמין למי שאומר שיש-הוא "נביא שקר". אתה צריך לעשות את כל כולה של הדרך, אבל יש אור בקצה המנהרה, ויש אנשים אובים באמצע הדרך!!!!! בהצלחה.

הלעג והצחוק בקולם כל -כך מוכר . הצחוק שלהם בפנים של החיילים הישראליים שנפגעים . אי-אפשר לשאת את זה . אי-אפשר לחיות אם זה . אני עדיין זוכר את צוחקם שכמעט הרגו את כולנו בכלא קציעות . בלי שום רחמים ושום רגש אנושי . מה שעבר עלייך הוא דבר שקשה לשאת . אתה לא אשם גם אם אתה חש כך . אני מכיר את תחושה האשמה הזאת שמלווה כל אחד מאיתנו . לא יכולתה לעשות כלום . חוסר-האונים הזה הוא ששיתק אותנו וממשיך בהרבה מצבים לשתק אותנו גם בהווה . אני חש הכי אומלל כשאני חש חוסר אונים . זה תמיד מחזיר אותי לזיכרונות של ההלם -קרב . אני הושארתי למעשה בכלא קציעות בעת התפרעות ללא הגנה . הייתי משותק הסתתרתי מאחורי בודקה וחיכיתי לנס שיפסיק את התפרעות . המאבטחים ברחו . הקצינים ברחו . שכחו לתת לנו נשק , קסדה , הגנה . שוטרים צבאיים תיפקדו ללא נשק במתקן כליאה . התחושה שאנחנו בשליטה מצליחה להרגיע אותנו . כל שינוי מוציא אותנו מן האיפוס . אני חושב שכדאי שתפנה לטיפול כמה שיותר מהר וזה מניסיון אישי . בידידות וחג שמח אלן

אלעד מניסיון אישי תשפוח את כל האלכוהול בבית לאסלה. ניסיתי להבריח את הסיוטים בגראס אלכוהול כדורים וכל מה שרק הצליח לזרוק אותי לעזזל ולעלף אותי לשינה נתולת חלומות. זה לא עוזר כשסיוט רוצה הוא בה. באמצע היום כשאתה לא ישן ולא מוכן הם תמיד יהיו מסביבך התמונות והריחות . וכמו שלי ציינה אין קיצורי דרך - רק עבודה קשה. שלב א. תתחיל בטיפול פסיכולוגי - לא תאמין אבל זה משפר את ההרגשה. אוהב אותך אחי יוז'י

יוזי,מה עזר לך בכל זה?

דרור וכל החברים, אני מרגיש יותר בטוח ובעיקר הודות לצביקה שיצר איתי קשר והראה לי שאני לא לבד.

דרור, יש לך עיצה בשבילי מה לעשות ? אני מסרב להאמין שרק תרופות יפתרו את הבעיה, את החלומות ואת ההזיות. אני מוכן לשמוע כל רעיון - היפנוזה, שוק חשמל, מה שלא יהיה. יש לי בעיה חמורה עם כימיקלים ותרופות.