אבא
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
לא יודעת לאילו עיניים מגיעים דבריי אלה. זו הפעם הראשונה שאני מדברת על העניין עם זרים. אבא שלי נפצע בשנת 68' בהתקלות עם חוליית מחבלים בגיזרת יריחו. רק בן 19, וכבר בילה חודשים בביה"ח עם רסיסים בבטן ,ציפצופים באזניים, וסידרה בלתי נגמרת של ניתוחים. "פציעה בינונית", כך הוגדר. במשך שנים רבות אח"כ בילה באישפוזים חוזרים ונישנים ובניתוחים קשים, שלעיתים נדמה היה שגופו הרזה ונפשו החרדה לא יעמדו בהם יותר. מעולם לא דיברתי איתו על כך. רק "סיפורי גבורה" מאותם ימים בצבא, טקסים מרהיבים של בוגרי הצנחנים לדורותיהם , ורסיסי זיכרון לימי הכאב בביה"ח. ימים שגם אנחנו, ילדיו, ש"הופענו" רק שנים אח"כ - עברנו ביחד איתו. אבא שלי, היום בן חמישים פלוס, אדם סגור ומופנם, מתקשה להתקרב ולהפתח. אדם שידע בחייו עליות וירידות נפשיות רבות, וידע, בעל כורחו, גם להרחיק אותנו מעליו בהסתגרויותיו הנזעמות. "ולמה לעזאזל אני צריכה להיות ההורה ולהבין, כשכל מה שאני רוצה זה להיות הילדה...". רק היום, בגיל 30, אני מתחילה להתבגר ולסלוח. הרי אם היה יכול, היה "קוטף עבורנו את הירח". אבל גם הוא רק בן אדם...
אהא שלך ליאתי אם היה יכול היה מביא לך את כל הגלקסיה לא רק את הירח ,נשמה,אבא שלך קשה לו מאד ועוד יותר קשה לו ולא רק לולהסביר כי "זר לא יבין זאת" וזה לא חשוב אם זה בת בן אישה חברה וכו. ככה זה חמודה,קבלי אותו איך שהוא מה שלא עושה זה לא מרוע לב זה הכל מהחרא.לא מכיר אותו אבל בטוח שהוא נשמה טובה. שיהיה לכם רק טוב.
ליאת יקרה, מאוד מרגש לקרוא את הדברים שכתבת. אינני יודע, ואולי איש אינו יודע, מה מתרחש בנפשו של אביך ומה עמוק סבלו, אבל לא קשה לקרוא בין השורות את המחיר הכבד שהיה עליך לשלם על כך. היום, כשאת בת שלושים, בוגרת וסולחת, את יכולה לראות באביך את אותו בחור בן תשע-עשרה שנפגע בקרב. היכולת הזאת, להפריד בין האב הכל יכול, שממנו את מצפה להיות ההורה הבוגר והמבין, לבין אותו נער פגוע, מעידה על התהליך העמוק שעברת בדרך אל הבגרות. אני משער שגם עכשיו קשה יהיה לו לדבר על כך, כאב, משום שבתוכו חי עדיין אותו נער פגוע בן תשע-עשרה, שמעולם לא ביטא את כאבו. אולי, בהמשך ההבנה והסליחה, תוכלי לדבר גם אל הנער שבתוכו, ולהקשיב לו ללא תנאים מוקדמים. לא קל לוותר על הצורך להיות הילדה של אבא, ואולי לאחר שתגלי את הילד שנמצא בתוך אביך, יוכל גם הוא לגלות את הילדה שבך, שעדיין ממתינה לאביה. את מוזמנת להישאר אתנו, ולהיעזר בנו ככל שתרצי. דרור
מסכים אם כל מילה. ככה צריך לכתוב . תזהר... בסוף נהיה חברים. יום טוב חודל.
כן מה שאת כותבת מאוד מרגש וגם מאוד עצוב גם יחד . חוסר התקשורת הזאת שבו אנחנו לא מסוגלים לןהסביר ולפתוח את ליבינו מול קרובינו . ולא תמיד ניתן להסביר ,ולא תמיד ניתן להבין , ולא תמיד ניתן לתקשר . ואת נשארת ללא תשובה . אך מה שחשוב זה לאהוב את אבא שלך על אף הכל . הוא אוהב אותך גם אם הוא לא תמיד מביע את זה . בידידות אלן
אני חושב שאיש כמו אבא שלך שעבר כזו חוויה יכול להתגאות שלמרות כל הקשיים (ורק את יודעת כמה קשיים היו) הבת שלו מצליחה לעמוד כאן ולסלוח לו על שלא היה שם בשבילה כשהייתה צריכה. כואב לי הלב עליו ועל כל האנשים כמוני וכמו שאר האנשים כאן שאחרי שכל העולם מפנה להם עורף הם מצליחים להקים בית אבל בסוף הוא מתפרק כי אין להם את הכח להמחזיק מעמד. תני לאבא שלך חיבוק גדול ואל תעזבי אותו - מגיע לו.
מנהל פורום טראומה והלם-קרב
