שבת בשטח - לרוז

עוד מעט תיכנס שבת המלכה, ואצלנו בבית יכבה המחשב ולא נדע מסערות הפורום (כן, וגם מסערות העולם) עד שתצא מחר בערב. רציתי לספר גם לרוז, שבטח יודעת וגם לכולם , על ההבדלים בין מי שנמצא בתוך התופת, לבין מי שמסתכל מבחוץ, גם אם כואב לו והוא מזדהה. ההורים שלי גרים בהתנחלות מאד "קרבית". הם חיים שם כבר כמעט 25 שנה, והם מאד שלמים ושמחים במקום המגורים שלהם. אני גדלתי בישוב הזה, ורוב שנותי עברו עלי בהתנחלויות בדרום הר חברון. הילדות שלי היתה נהדרת, לא חשתי פחד כמעט (עד שהתחילה האינתיפאדה) , היה לנו נוף מדהים של מדבר יהודה שנשקף מן הבית החד קומתי, בוסתן עצים מאחורי הבית, וואדי ענק לחלום בו ולשחק בו, כמה שרק רוצים. בכל שבת היינו יוצאים מן היישוב לטייל בנחל חבר, היינו מטיילים בלי נשק, מבוגרים וילדים, מטיילים ממש , לא הפגנת כח, לא שום דבר פוליטי, פשוט מטיילים ושרים, ומשחקים עם הכלבים שגדלו ביישוב. גם שנות האינתפאדה, למרות שקרו בהם קשים, עברו עלי באופן אישי יחסית בתמימות ילדותית נערית . לפחות השנים הראשונות. כלומר, נפצעו אנשים, נזרקו אבנים, לפעמים גם בקבוקי תבערה, אבל איכשהו הדרך מבית הספר הביתה ובחזרה עברה ב99% מן המקרים בשלום, ולא ידעתי, או לא עיכלתי או לא רציתי לחשוב, שאבן יכולה להרוג. כבר סיפרתי כאן בפורום על הפעם הראשונה שבה זרקו עלי אבנים, ועל הפחד הנורא שתקף אותי אז. אבל, וזה לדעתי גם מה שקורה עכשיו למי שנמצא בתוך הסיטואציה, לא נקלט בתודעה שלי עד כמה גדולה הסכנה, (ואולי היא גם לא היתה גדולה כמו עכשיו). לא הבנתי איך אנשים לא מוכנים לבוא לשטחים, "מה זה בכלל לא מסוכן, כשנוסעים ברכב ממוגן". את כל השמחות המשפחתיות ערכנו בביתנו או בבית הכנסת ביישוב, ותמיד הגיעו אורחים, ותמיד לא הבנתי מה הבעיה שלהם לבוא, ומה הפחד הגדול. אז נכון (רוז, סטיונת פוליטית בשבילך :-) ) מאז 1993 ואפשר לקשר את זה להסכמי אוסלו, נעשה כאן יותר מסוכן. אולי גם התחלתי יותר לנוע בדרכים, וחופש התנועה שלי נעשה חשוב לי הרבה יותר מאשר בגיל צעיר, ולכן התחלתי להרגיש כמה זה קשה. פתאום לנסוע כל יום לאוניברסיטה בירושלים, נעשה בלתי נסבל. כשבממוצע ב4 מתוך 6 פעמים שנסעתי בשבוע, חטפתי אבנים או בקבוקי תבערה. פתאום תכנון פגישה בעיר, מצריך יציאה של 3 שעות מראש, כי מה יקרה אם יהיה מטען צד בכביש, וניתקע לשעה? פתאום, אי אפשר לצאת להצגה שניה בקולנוע, כי האוטובוסים מסיימים את פעולתם ב11:30 והסרט נגמר אחרי חצות, ומסוכן לבחורה לבד לנסוע בשעות כאלו הביתה. אני באופן אישי, לא יכולתי לעמוד בזה. הרגשתי שאני מתחסלת, שאני נעשית אדם מריר ועצבני ודואג וכועס וחרד ופוחד, וכל זה. החלטתי לעזוב. שכרתי דירה בירושלים, ומאז אני ישנה הרבה יותר טוב. עד שהתחילו המהומות לפני כמעט 3 חודשים. עכשיו כשאני מסתכלת באמת מבחוץ, כי שלא כמו הורי ואחי אני לא שומעת את היריות מחברון ולא מצליחה לישון. (כשאני מגיעה לשבת אליהם אני לא מבינה איך הם ישנים ברעש הזה) אני מבינה עכשיו שהתהום הפעורה בין מי שנמצא בתוך הסיטואציה לבין כל מי שבחוץ, בלי קשר לדעתו הפוליטית היא אדירה. בישוב קדומים למשל, כך סיפרה לי חברה שמתגוררת שם, מתארגן הישוב כולו כל הזמן כדי לשמור על מצב רוחם של התושבים. אם מתרחש לא עלינו נסיון פיגוע/פיגוע ירי באיזור, יוצאות משפחות שלמות מקדומים, לעודד את רוחם של תושבי הישוב שנפגע. מלווים שם אנשים שחוששים לנוע על הציר מפחד. מארגנים אספות, כולם מעורבים. אני משערת שזה נותן המון כח. לו הייתי גרה בישוב של ההורים שלי, אני מניחה שלא הייתי נותנת לעצמי כעת לפחד כל כך, כמו שאני מרשה לעצמי ממקום מגורי בירושלים. איך אמא שלי אומרת : "לנו אין את הלוקסוס הזה לפחד - אנחנו צריכים להמשיך את החיים שלנו". הרבה אנשים מתפלאים לאחרונה איך מה שקרוי המתנחלים, מחזיקים מעמד? איך הם לא נשברים? אני חושבת, וזה הולך ומתחזק אצלי ככל שאני מדברת עם יותר אנשים שגרים שם, וככל שהמצב נמשיך, שהם עברו למצב תפקודי בשעת משבר, כל כוחות החיים שלהם מתחזקים ומתגברים כדי לעבור את המשבר. ומה יהיה אחר כך? אחר כך יגיעו התופעות הפוסט טראומתיות כמו של נפגעי הלם קרב. כך זה נראה לי פתאום. זה נדמה לי כמו שהגוף מתפקד לפעמים בשעת מבחן בצורה טובה מאד, ואחרי שהמבחן נגמר, הוא מתפרק. עכשיו אני כאן, אצל ההורים שלי, קוראת את עלון השבת שחולק בישוב, על הפעולות שנעשו השבוע אחרי הרצח הנורא בשבוע שעבר. ולמרות, שאף פעם לא הייתי לא ימנית ולא שמאלנית, ולמרות שאינני אוהבת את הישוב הזה בו גדלתי, אני מרגישה צורך גדול לחבק כמעט כל אחד ואחד מן האנשים כאן, ולתת לו מעט חום וחוזק. העיניים שלי קצת מתלחלחות עכשיו, וכבר השבת נכנסת עוד מעט וכל זה אבל רציתי רוז, לומר לך שלמרות שאינני יכולה לחוש בדיוק את מה שאת חשה, אני מבינה לפחות קצת איך זה שם. וגם רוצה לשלוח לך חיבוק חם לכבוד שבת המלכה, ובכלל. שבת שלום ומבורך נעמה

שבת שלום לך נעמה קשה שלא להזדהות עם הכתוב וכמו שראיתי את מה שדרור כתב - את הופכת למצפון הפורום ואולי גם רוז שכתבה על ההבדלים בין צורת החשיבה של הזכרים / נקבות תוכל להביא לידי מימוש את צורת החשיבה השונה ולהצליח במה שהזכרים כל כך נחשלים - מלחמה על טריטוריה ובמקום זאת הצלחה להביא חיים עם איכות חיים שבת שלום מעומק הלב שלך צביקה