ליפעת דחוף

יפעת שלום לפני שאני יוצא מהאתר ומתחיל לבהות , קראת י את שאלתך לצביקה ולכן החלטתי לענות לך בנפרד . אנשים הופכים להיות יותר מחיות , בזמנים מסויים ולאחר מאורעות ודברים שחווים ,אני יודע מעצמי ופקודי בתקופות מסוימות במלחמות , שעשינו דברים שלא היינו עושים בתקופה ובמצבים נורמליים , וזה היה צורך המציאות והקיום גם . לא הייתה ברירה אחרת . גם אנו זרקנו סוכריות לילדים המסכנים , וגם נתנו לם מזון שהיה מצרך יקר לנו כונתי למנות קרב שהיו נדירות . שחטנו בדרך בעלי חייםמכל הסוגים על מנת לאכול שהינו רעבים אספקה לא הגיעה , ירי עלינו לכל סוגיו החל ממטוסים ארטילריה ואניש קומנדו חי"ר . נכנסתי לא פעם לשדה מוקשים להוציא מכשיר קשר במקום זה שהלך , ניקיתי קסדה משאריות מוח על מנת שתהיה לי קסדה בשלב מסוים וזה לא עששירית האחוז ממה שאני נמנע לספר ולדבר . לכן התשובה היא כן אנו חיבים להיות חיות והכל שנהיה חיות יותר מסוכנות כן נשרוד יותר סליחה על התיאור , אבל זה פרץ קצת דני

היי זה מצער מאוד אך כנראה שאלו עובדות החיים... אנחנו מדינה שחיה על חרבה, וכשאני כותבת לך שורות אלו, בני עומדים לנגד עיני ביום שישי האחרון בני שהיגיע לשבת מהצבא, התבקש לקנות קפה בסופר, כשחזר עם קפה אחר שאלתי, למה קניתה כזה ? ביקשתי אחר.. אמא, הוא ענה, על איזה שטויות את מדברת איתי? פתאום קלטתי שהוא בא ממקום אחר לגמריא, החיים, השיגרה שלנו כ"כ מובנת לנו האזרחים, היא לא מובנת לחייל שחוזר מפעיליות מבצעיות... יפעת

יפעת לצערנו אכן אלה עובדות החיים המרות, ואני לפחות לא רואה את הסוף הטוב.... גם אני מסתכלת על בני הצעיר, ששילם יחד עם כל משפחתנו מחיר כבד על היות אביו ביחידה מיוחדת מאוד בשנות ה 70, שלא לדבר על מה שעבר במלחמת יום כיפור. כבר שנה שהוא גם בסיירת מיוחדת. אני מסתכלת עליו ומתפללת שהוא וחבריו לא ישלמו מחיר כזה, אבל...... :(

לדרור שלום לפני הכל אני אשמח פעם שניפגש לקשר בינך לקצין בכיר שיספר לך קצת על הדברים שכתבתי , היום שוחחתי עם צביקה והסברתי לו קצת כי נידברנו לשבר בשלב אחר . נכון עברתי המון החל ממלחמת ההתשה ויום הכיפורים ועוד בדרך הכל מעבר לגבולות המדינה , אני רוצה להדגיש " איני גיבור ולא מתימר להיות " פשוט צירופי המקרים והחינוך שקיבלתי עם הערכים שטובת המדינה קודמת לנו חיברו אותי למצבים שהייתי . חילצתי אנשים תחת אש מאסיבית , וזה גם הוסרט בטלויזה על ידי כתב שראה זאת מעבר לכך הייתי כל הזמן תחת סיכון חיים . קצינים בכירים לוחמים אמרו לי אנו מצדיעים לפניך ומורידים את הכובע ולראיה מאז פציעתי מפנקים אותי הקצינים והמפקדים בצה"ל . אני משתדל לא להיות מטלה גם להם יש מספיק חוץ ממני . לדעתי שהסברת לצביקה חברי : אין צורך עוד לשרוף ולנבור ולפגוע באנשים שהיו שם כי עצם השהיה שם הייתה קשה מאד הן מבחינת המראות והמעשים , יתר על כן חלק מהדברים עלוים לי כל הזמן וכוונתי לשם דוגמא נוזלים שונים נותנים לי תמונה של דם זורם על האדמה בשרים שונים נותנים לי לראות חלקי אדם מרוסק וכו .. דברים אילו מפריעים לי בחיי היום יום מעבר למתח המתמשך במערכת העצבים הרופאים שלי מסבירים לי שבלל השהוות הממושכת תחת אש וירי מס' חודשים ברציפות של סיכון חיים , נוצר אצלי בגוף מנגנון שתוקע את הכל ופוגע בשעון הביולוגי וכן מקשה עלי להשתחרר כמו מחשב תקוע וזה ללא שינוי כבר כמה שני ם יש לזכור זו לא פציעה מבצעית ראשונה ותמיד סירבת ילתבוע את המדינה מחמת הבושה , להית נטל על המדינה פציעהה זו מאלצת אותי מאחר ואיני יכול לעבוד . כל כניסה לזכרונות אילו מחזירה אותי אחורה לזמן ממושך . היום ירדתי ליער בגלל אתמול , עם לחצים חזקים בראש שכעת קצת מתחילים להשתחחר והכדורים לא עוזרים בכלל . איני כוונתי להפריע לכם ההיפך תודה שיש מי שהו שאפשר קצך לדבר איתו באותה שפה שלנו הנכים. דני