סיפור הגמל והניצחון

טענתיאת הרובה וכיוונתיו בזהירות אל אחד מעלי הצבר הסמוך. מימינו, במרחק כמאתיים וחמישים מטר, רעה גמל צעיר. הוא התהלך לו בשלווה נצחית בין ים השנאות הגדולות, בין אשד היצרים החזקים עד כדי אימה, והעלה גירה כיודע-כל. פעם בפעם היה מרכין את צווארו האצילי, משהה ראשו בין העשבים הירוקים ומעלהו גבוה-גבוה אל לב השמים, המוכרים לי כל-כך. הוא היה יפה, הגמל הזה - גמל המרחבים. "תרביץ בגמל. מטרה מצויינת!" הציע הסרן ולא חייך. הורדתי את הרובה מכתפי ואחרי רגע העליתיו שוב. ידעתי שלי אסור לסרב. פחדתי שסירובי עלול להתפרש כפחד. פשוט, פחד קטן. לא לירות בגמל יכול רק מי שהרג לפחות בני-אדם. חשבתי גם שבתוך-תוכי אני רוצה לירות במשהו חי. אולי כדי לראות את המעבר הפתאומי שבין החיים והמוות, ואולי כדי להתקרב יותר אל מידת פסקנותו של אלוהים ולדעת, כי אנוש כמוני יכול לחרוץ על מישהו את המוות על-ידי הבל מחשבה אחת, או נקיפת אצבע. נקיפת אצבע ממש. כיוונתי בזהירות את להב הכוונת אל חזהו של הגמל. הוא המשיך לשוט שם בגן-עדנו הטוב, בלי להקשיב כלל לשטף הרעמים המוטחים על ביתו ובעליו. נראה שצרורות הכדורים המנקבים את הדממה לא חדרו לתודעתו העתיקה. הוא לעס לו, הגמל, ושתק בתפילה. "עזוב את הגמל!" ניסה להוכיח פתע הסגן. "קלע בצבר. מה אתה רוצה מהגמל?" לא רציתי דבר. באמת שלא. שנאתי את הרצונות הקטנים שלי, אך לא העזתי לסרב לדרישת המורגל; בעיקר, לאחר שהסרן הוסיף: "תירה בו. אל תהיה רגיש כזה!" ולסגן אמר: "אל תפריע לו, זה רכוש האויב!" ושוב הבינותי את משמעותה של המלה. בשבילי היתה זו ערימת רהיטים בחצר, בית הרוס בסמוך לרחוב שלנו, חלונות משובצים בפסי נייר. נערה ששוב איני רואה אותה בדרכה לעבודה, וכותרת אחת רעה בעתון. אילו הייתי טוב יותר, אפילו משהו, או לולא הייתי חדש וזר כל-כך בנוף המלחמות, הייתי אומר, אולי: "לא!" - אבל אני פחדתי שיקראוני "רגיש". ולא רציתי בכך. רציתי להיות כמוהם. "לא צריך לחשוב על זה," חשבתי ולחצתי על ההדק. מתוך 'סיפורים פה, סיפורים שם', מאת דן בן אמוץ.

בוקר טוב, יהודה, מה הקשר לממשלה? על מה אתה מדבר? הגמל הזה הוא סיפור על ניסיון להשביע את רצון המערכת, תוך פגיעה בערכים פנימיים. יש רבים שאינם מסוגלים לעשות זאת, אך יש אחרים, חזקים שעושים זאת והורסים לעצמם את המערכת הפנימית. לזה קוראים הלם-קרב. דרור

צביקה יקר, כבר מזמן לא נפגשנו. טוב שיש שבת. כשביקשתי להקדיש את השבת לסיפורים, התכוונתי לאסוציאציות כמו שלך. כל סיפור הרי מביא בעקבותיו סיפור אחר. אז אולי תספר קצת יותר על אותו בדואי וחמור, ועל המוקש, ומה שקרה שם? דרור