עור עבה

אמרתי ליוסי: "לאט-לאט אנחנו מקבלים עור עבה." "בטח," הוא אמר, "בכל מקום שהגליד איזה פצע, בכל מקום שחטפת מכה, מתפתח עור כזה. וזה מה שאני לא רוצה. אני לא רוצה עור של פיל. אני מעדיף שיכאב לי. לא לאבד את הכושר לכאוב. שכל מכה תהיה כואבת כמו המכה הראשונה. זה נקרא להיות אמן. לשמור את המיתר שלך מתוח כל הזמן, שכל מה שעובר ירעיד אותו, יוציא את המנגינה שלך. כשראינו שמה את הטירונים החדשים, הרגשתי פתאום שאני מקנא בהם. בחיי. לא שהייתי רוצה להתחיל ולעבור את כל העסק הזה מחדש, אבל להם עוד אין עור עבה. המכות יעשו את זה במשך הזמן. אנחנו בסוף הפסקנו אפילו לפחד. התרגלנו ונהיינו כל-כך שותפים לכל זה. " "שמת לב שמאז שמילר מת בסוף הסידרה, אף אחד אפילו לא הזכיר את השם שלו? כאילו הוא לא היה איתנו פה. כאילו איזה חתול מת על-ידנו. וזה מישהו שכתב מאמר על רילקה בעיתון 'מאזנים'. מה ידענו עליו? שום דבר. מי יודע מה הוא כתב כל הזמן במחברות שלו השחורות. אולי יש שם דברים נפלאים, אמנותיים? אולי יום אחד מישהו ימצא את המחברות האלה ויגלו שזה קפקא חדש? תאר לעצמך, זה יכול לקרות. אבל העור שלנו נהיה כל-כך עבה. לאף-אחד לא איכפת. אף-אחד לא זוכר. למה רק לי זה כואב?" מתוך 'התגנבות יחידים', מאת יהושע קנז, הוצאת עם עובד.

שבת שלום, יהודה, סיוטים? אתה מתכוון לחלומות? אילו מחשבות רעות אתה חושב בלילה?