מיקרוקוסמוס

שלום ושבוע טוב לכולם, בימים האחרונים, בין ובתוך הסיפורים הקשים של צביקה ויהודה, צצו אצלנו נבטים של ויכוחים פוליטיים, שהסיטו מעט את תשומת הלב מן החוויה האישית לעבר משהו חיצוני, כללי יותר. למעשה, בכך הפכנו למעין מיקרוקוסמוס של התרבות בה אנחנו חיים. אי-אפשר, כמובן, לברוח מזה, אבל כדאי לשים לב, ולשמור על האווירה המיוחדת שאנחנו מנסים ליצור כאן. אחת הסיבות להתעלמות הכללית מהלם-קרב ומן התופעות הפוסט טראומטיות, השכיחים כל-כך בארצנו, היא החשש לגעת בנושאים כה כואבים. זה קשה למי שסובל מהלם-קרב, וזה קשה גם לסביבה שבה הוא חי. אצלנו בפורום זה קשה עוד יותר. כאן הפצע נפתח, והכאב נוטף מכל הודעה. לא קל לומר את הדברים, ולא קל לדבר אליהם. עם זאת, דווקא העובדה שכאן מותר לתת לכאב להתקיים, מאפשרת למי שמעולם לא דיבר על כך לעשות זאת לראשונה, ולהקל מעט את הכאב. עם זאת, מדי פעם עולה הכאב על גדותיו, ויש צורך במשהו שיסיח את הדעת. אין כמו הוויכוח הפוליטי להסחת הדעת. זה מאפשר לכל רגשי הזעם והכעס האצורים בכולנו לפרוץ ולהסיח את דעתנו מן הכאב האמיתי. אני בטוח שרוז יודעת, שלא ניתן לשנות את דעתם של אחרים בוויכוח או בטיעון וכחני, ושההתלהטות אינה פותרת בעיות אלא רק מקצינה את ניגודי העמדות. עם זאת, הצורך לבטא את העמדות הפוליטיות הוא תחליף לאפשרות אחרת, של ביטוי הכאב הבלתי נסבל של המציאות. את המציאות שבה את חיה, רוז, לא נוכל לשנות בקלות, גם אם כולנו נאמץ את דעותיך הפוליטיות. אבל את היכולת להתמודד עם המציאות, זו שבהתנחלויות וזו שבתל-אביב, ניתן לשנות ולשפר. אם נוכל להקשיב זה לזה, לכבד את רגשותיהם של האחרים, ולתת מקום של כבוד לסיפורים הכואבים על ההתמודדות עם הטראומה, אולי ישפיע המיקרוקוסמוס שלנו כהוא זה גם על מה שקורה שם, בחוץ. דרור

נכון, נעמה, אני מציע שמדי יום נקדיש כמה דקות לוויכוח פוליטי סוער, שינקה אותנו מן הרעלים המצטברים ומן הכעסים והעלבונות. ואחר כך נשוב לאווירה התומכת והטובה, שלך, דרור