מלחמה (סיפור)
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
הדבר הבא הזכור לי הוא עיסה אפורה-לבנבנה, שעינה כעין דייסת-גריסים, על נעלי השחורות. אחרי כן ראיתי את הנער כשהוא מוטל על הכביש, ראשו מרוסק, ומוחו שפוך. חלק מן המוח נשפך על נעלי. עמדתי על המדרכה מנגד, מוגן על ידי כותל, ולא הרהרתי במאום. הרחוב היה שומם לגמרי. משום-מה לא שמעתי אף את קול היריה. שמש הבוקר שפכה אור נעים, ספק לבן ספק זהוב, על הבתים והעצים. דומיה לא-מופרעת שררה בחלל העולם. לא היה איכפת לי לעמוד כך בלי סוף. הראשון שהפריע את הדומיה היה הזקן הזריז. הוא הלך למקום שהלך ושב כעבור איזה רגעים עם קרש בידו. הנחנו את הגוויה על הקשר ונשאנוה לעבר המנזר. עברנו על-פני חנויות (מהן היו פרוצות, מהן נעולות, ומהן שבעליהן אף לא הספיקו לנעלן בשעת המנוסה) ועל-פני בתי-דירה. אני והזקן הזריז היינו שני היצורים החיים היחידים בכל העולם הנראה לעין, ואנחנו נשאנו קוויה ריקה ממוח על קרש. הקרש היה קצר מדי, ורגלי ההרוג, בנעלי-עבודה שחורות, מסומרות, ניטלטלו ונפלו לכאן ולכאן, ולרגעים פגעו בבטני. זה היה מצחיק. יש ודימיתי כי הבחור, אשר רק רגע קודם לכן היה חי ונשא בידו את פח הזיתים, אמנם חי הוא ואך עושה מעשי-קונדס שאינם במקומם. מתוך 'החיים כמשל' מאת פנחס שדה, בהוצאת 'שוקן'.
יופי דרור, למה קטע? איפה הסיפור השלם?
ומאז לא השתנה כלום צבע המוח באותו צבע לזכר שאול גולן ז"ל
הסיפור של פנחס שדה מזכיר לי משהו מהמלחמה שלי. וזה מה שכתבתי על כך בספר 'צוות ארבע': אחרי כמה שעות אספו את כולנו. האיך קוראים לו שהיה מפקד הקורס, או מפקד הסוללה, עשה פרצוף של פסיכולוג וחשב שהוא צריך להרגיע אותנו. זה היה המוות הראשון, וכולם היו די המומים, חוץ מאלו שהפסיקו עוד קודם להתייחס למה שקורה. לפני כן היתה התרוצצות גדולה. אני חושב שהיו עוד שניים או שלושה חבר'ה שנפצעו, ומישהו ניסה להזעיק בקשר רכב חילוץ כדי לשלוח אותם אחורה. בסוף הגיעה איזו זלדת פינוי, והכניסו לתוכה את הפצועים. את הגופה של אריק עטפו בשמיכה ושמו אותה על הגג של הזלדה. הרגליים שלו התנדנדו מעל לפתח של הזלדה. כשסגרו את הפתח נסגרו הרגליים שלו בתוך דלת הברזל ונמעכו שם, והזלדה התחילה לנסוע, עם הרגליים התקועות בתוך הדלת. אחר-כך ישבנו על החול והקשבנו למפקד הקורס. הוא אמר שקיבל דיווח בקשר, ושיש לנו שני פצועים קל, ושאריק פצוע בינוני. היו כמה חיילים שהסתכלו לצדדים לראות אם מישהו יגיד משהו, אבל אף אחד לא אמר כלום. אני זוכר שחשבתי שזה מוזר, כי ראיתי איך הבטן של אריק נקרעת מכדורים, היה שם ממש חור, ולא הבנתי איך אפשר לחיות אחרי שהגוף שלך נחתך לשניים. אבל למרות זאת האמנתי באותו רגע שאריק פצוע בינוני ושהכל יהיה בסדר. אחר-כך היתה הפגזה וכולנו רצנו לתותחים, והמפקדים ברחו אחורה כרגיל. אף אחד לא דיבר על אריק. יום או יומיים אחרי זה, באיזו הפוגה קטנה, ראינו את אבנר ומישהו שאל אותו אם יש חדשות מהפצועים, והוא אמר שהם מאושפזים בבאר-שבע, ושמצבו של אריק משתפר. רק כשחזרנו לצריפין בסוף המלחמה, אחרי חודש, ושמענו על כל ההרוגים, התברר שגם אריק נהרג, אבל אז כבר לא היה אכפת לנו מכלום. (מתוך 'צוות 4', הוצאת 'כתר' 1982).
זה מה יש.
מנהל פורום טראומה והלם-קרב
