טראומה מהצבא

איך אני מתגבר על טראומה מהצבא? נדחיתי חברתית קשות ע"י קבוצה מגובשת שצחקו עליי 9 חודשים עד שהשתחררו . יש לציין שאני אדם חברותי מאוד אך הם זיהו בי את הרגישות שהפגנתי כלפי אחרים וניצלו זאת..חברי היה עימם ובגד בי. לקחתי את הנושא קשה מאוד מאוד כי מעולם לא נתקלתי בבעיה כזו לפני...יש לציין שעברתי טיפול פסיכולוגי שהקשיח אותי מאוד ובחיים הדבר הזה לא קורה היום נגיד אבל המון פעמים אני נזכר במה שקרה , מאשים את עצמי :אומר איך נתתי להם לרדת עליי ככה? " ונזכר בסיטואציות שפשוט משגעות אותי. אני 7 חודשים לאחר השחרור בן 22. יש לציין שבמקום העבודה אני מאוד מסומפט ע"י הסובבים . פשוט נפלתי על חברה' וותיקים שמיררו לי תחיים(אגב זה לא היה בקרבי ...) -לקחתי את זה קשה והסקתי מסקנות כלפיי עצמי בזמנו ...וגם אימי חולה בסרטן ואני זוקף את זה לחובתי שכן הייתי במצב נפשי קשה באותו זמן(חזרתי הבייתה כל יום) והיא ראתה את זה וידעה ולקחיה את זה קשה -וחלתה ...בקיצור השאלה היא איך לא נזכרים בכל מה שהיה כל יום , האם יש ספר ממולץ לקריאה, הפסיכולוג לא פתר לי בעייה של ההיזכרות רק קישח אותי .תרם לי אך לא הפסיק ה"פלאשבקים" תודה

בוקר טוב טמיר , הצבא יכול להיות מקום מאוד אכזרי עבור אנשים רגישים . אני חושב שאם הפסיכולוג לא עזר . הבעיה נעוצה בפסיכולוג. לא כל פסיכולוג מתאים לכל מטופל וצריך שיווצר כימיה בין המטופל לפסיכולוג . העובדה שמה שקרה מציק לך גורש התייחסות וטיפול . אולי כדאי לך לנסות פסיכולוג אחר . מה שאתה מספר נראה כמו התעללות רצינית . עובדה שאחרי שהשתחחרת אתה עוד חושב על זה . אני לא הייתי ממהר ומאשים את הפסיכולוג בגך שהתקשחת . יתכן שאתה הצלחת להבין שלהיות חברותי ונחמד עם כל העולם מתפרש הע"י בני-אדם כדבר שלילי . אתה לא צריך להאשים את עצמך כי אתה לא אשם . לא נתקלת במצב דומה לפני הצבא וגם ייתכן שהייתי בסביבה יותר תומכת . תתחיל בלא להאשים את עצמך ולפנות לטיפול אצל פסיכולוג אחר . אתה יכול לכתוב לי במייל אם אתה רוצה . בידידות אלן

טמיר נראה שעברה עליך וכנראה עדיין עוברת, תקופה קשה. אל תהיה קשה כל כך עם עצמך: למה נתת להם להתיחס איליך כפי שהתיחסו? אולי כי היית צעיר, אולי כי הם היו מאוד מניפולטיביים ורעים, ואולי...,ואולי.... יכולות להיות לזה המון תשובות, שכולן יכולות להיות נכונות. מה שחשוב זה מה אתה עושה מעכשיו! זה שמסמפטים אותך בעבודה זה חשוב- זה הנצחון שלך על אותם אילו שהציקו לך- תראה להם שאפשר להיות בן אדם טוב ורגיש ולהצליח!!!!!!! אל תוותר ואל תהפוך לאדם ציני ולא איכפתי, כי אז הם נצחו! בנוסף לכך- למה אתה מאשים את עצמך במחלת של אימך?! סרטן היא מחלה לא פשוטה שאין בה אשמים (פרט לתאים הסרטניים עצמם ואולי חומרים כימיים כאלו ואחרים שאנחנו נחשפים אליהם במהלך החיים). גם אם מצבך הנפשי היה קשה ואין ספק שזה קשה לאם (ולאב) לראות את ילדם סובל- זה לא הגורם למחלתה! אל תקח על עצמך אחריות ואשמה לא לך! מחלתה היתה מן הסתם פורצת גם אם הנסיבות שלך היו אחרות! תשתדל לא לעסוק במה שהיה אלא להתרכז במה אתה יכול לעשות היום כדי לעזור לאמך, לעזור לעצמך ולהוכיח לכולם שאפשר וצריך להיות אדם טוב ורגיש ולהצליח. ואפשר!!!!1 בהצלחה.

הייתה אי הבנה-אני ממש לא מאשים את הפסיכולג להיפך.אני מעודד מזה שהוא הקשיח אותי , אך לצערי זה עדיין לא מספיק ...אני חושב על זה עדיין כמעט כל יום...