טראומה ותחושת אשמה מאמר אנא הביעו את דעתכם

טראומה ותחושת אשמה מאת איתי אלטשולר מיסד שיטת אלטשולר מדוע ההתחברות לקול הפנימי שנמצא בצד הבלתי דומיננטי של המוח, היא כל כך חיונית לשיקום ממצב של טראומה? במצב של טראומה, מעבר לפגיעה עצמה, תחושת החידלון, תחושת האימה, תחושת הפחד והנתק מהיסוד החי כפי שתיארנו אותו, לא פעם מתלווה תחושת אשמה. תחושה שבה האדם שופט את עצמו על תגובתו ברגע הטראומה. מדוע הוא לא הגיב אחרת. מדוע הוא לא נהג בצד ימין של הכביש במקום לנהוג בצד שמאל. מדוע הוא לא התנגד כשניסו לאנוס אותו. מדוע הוא לא היה גיבור בזמן הקרב כפי שהוא יכול היה להיות. מדוע הוא לא עשה כלום להציל את חברו שמת לו בידיים. מדוע הוא לא מת במקומו; וכך הלאה וכך הלאה, בהתאם לנסיבות ולמקרים. המעבר אל הצד הבלתי דומיננטי של המח ( בד"כ צד ימין- האונה הימנית) וחיזוקו הוא למעשה חיזוק הצד הבלתי שיפוטי. אדם הנמצא במצב של שיפוט מתמיד של עצמו, ברגע שהוא מצליח לעבור לצד הבלתי שיפוטי, לפחות לזמן מוגבל, מצליח לנוח מהדימוי העצמי שלו מרעשי האשמה הטוחנים לו בראש. אבל לא די בכך. חווית העולם , לפחות לפרק זמן, כשהאונה הימנית של המח דומיננטיות מאפשרת לאדם לחוש תחושת איזון. הוא חש שהוא יכול לנוח ולראות את המציאות כפי שהיא מבלי לשפוט. הגוף, המוח והאדם כמכלול מודע לומדים, שאפשר להתבונן על המצב הזה - על האירוע הטראומטי או חוויה הטראומתית- בלי לשפוט, כמו שאפשר להתבונן על טרף של אריה את האיילה באחו ללא שיפוט. כי זו דרכו של האריה. זה המצב הממשי של החיים. זה לא עניין של רע או טוב. כשם שניתן להתבונן ללא שיפוט על סיפור האריה, ואפשר להתבונן ככה על הרבה דברים נוספים: גם כאלה שבהם אני הייתי מעורב. במיוחד על דברים שקרו בעבר ואין לי כל השפעה עליהם מלבד היכולת שלי להתבונן עליהם כך או אחרת. אבל ההבנה הרציונלית של העניין לא תורמת כהוא זה להרגעת רגשות האשמה. ובטח לא ליכולת להתמודד איתם כשהם צפים. התרגול וההצפה של הצדדים הרלוונטיים במוח נעשים הן על ידי תנועה, התבוננות, תשומת לב, ציור ועוד. פעילות במצבים אילו מאפשרת לנו לתרגל ולהסתכל לאט לאט על אותן חוויות שיפוטיות מזווית פחות שיפוטית. לא אך ורק ברמת הסיפור,קרי לספר אותן בלי להתרגש; אלא גם להרגיל את הגוף לחוות את החוויות הטראומתיות בלי תחושת האימה, הפחד, הכיווץ האשמה ההגנה המוכרים לו כל כך. העבודה הכלים הללו מאפשרת לאט לאט לשלב את הסיפור הטראומטי לתוך מכלול החיים ולראות איך אפשר לגדול ממנו ולצמוח ממנו ולא להישאב אליו כאל חור שחור. למעשה אין כאן עבודה ישירה על החוויה הטראומטית ורגשות האשמה; אלא יש כאן ניסיון להתמודד עם חווית האשמה, על ידי חיזוק החוויה והניסיון הבלתי שיפוטי. ושילובו כחלק מתפיסת עברינו. הסביבה הנורמטיבית שבה אנחנו חיים ומוקפים בה מימין ומשמאל היא סביבה שיפוטית. ככזו היא אינה תומכת בהתמודדות עם ההיגמלות משיפוט של האירוע הטראומטי וכעקרון עליה גם אין לנו השפעה. לעומת זאת ניתן להעזר בסביבה הקרובה למטופל- משפחה גרעינית או קבוצת חברים כדי לתמוך באדם שנפגע מטראומה. עם סביבה זו יש לבנות מערכת תומכת. להכשיר את חבריה באותם כלים, לשכלל את אותן מיומנויות. ליצור יחדיו סביבה שגם היא, כמטופל, מסוגלת ומעונינת לתפקד ברמה הבלתי שיפוטית ובכך מעצימה את יכולתו לתרגל את ההתנסות בחיים הבלתי שיפוטיים ומאיצה את החלמתו. © כל הזכויות שמורות למחבר www.vitality.co.il

דרור תודה אני בטוח שיש הלומי קרב ויש בכל מקרה אהנה מנסיונך ואשתדל לכתוב בקצרה אפשרי גם אפשרי בברכה חג שמח איתי